רפת קוטין

“קוטין לא בנה רפת, קוטין בנה בית מלון לפרות”. סיפורה של אחת מהרפתות הראשונות בגדרה

המושבה גדרה משנה בימים אלו את פניה כאשר אופי היישוב ממשיך להתרחק מהיישוב הכפרי הקטן שהיתה פעם אך הסיפורים של ימי הראשונים ממשיכים לעטוף את תושבי גדרה בכל פינה של היישוב, סיפורים כמו סיפורה של רפת קוטין.

משפחת קוטין היא משפחה שורשית בגדרה, משפחה שענפיה שזורים בקורות המושבה כבר למעלה מ-90 שנה.

בצמוד לשכונת שפירא בגדרה מתגורר בני קוטין, בבית חד קומתי הנמצא במרכזו של שטח לא קטן, בית שהמראה שלו לא מרמז במאומה על הייעוד המקורי שלכבודו הוקם לפני כ-90 שנים, רפת תריסר הפרות של יוסף קוטין.

“בית המלון של הפרות”

יוסף וחנה קוטין הגיעו לגדרה מתל אביב, תקופה קצרה לאחר שהתחתנו, בן למשפחה מפולניה ובת למשפחה אמידה מלייפציג גרמניה, אשר הציונות והחלוציות זרמו בדמם והביאו אותם לעלות למושבה הצעירה גדרה כדי לבנות את המדינה במו ידיהם.

המשפחה הצעירה בנתה את ביתה בצמוד לבית הכנסת המרכזי, בית הכנסת ישורון ברחוב הבילויים ואת הפרנסה, שיוסף לא יכל למצוא במקצועו כמהנדס כימי באותם ימים באזור, חיפשה המשפחה בענף החלב.

קוטין, יחד עם חברו שמעון וייס, בנו במגרש שנמשך מביתם צפונה במורד הגבעה, רפת שנבנתה על פי סטנדרטים גבוהים במיוחד שהאגדה המשפחה מספרת שנלקחו מתכניות הבניה של מלכת אנגליה.

“השכנים אמרו עליהם אז שקוטין לא בנה רפת, הוא בנה בית מלון לפרות”. מספר לנו בני קוטין. “היו 12 פרות ברפת, לכל אחת תא ייחודי משלה שמעל הכניסה שלו מתנוסס שמה של הפרה, רעננה, דניאלה, רינה וכך הלאה.”

נבנתה על פי התכניות של רפת מלכת אנגליה. רפת קוטין בבנייה, בראש התורן שעל הגג החסידות כבר בנו קן

רפת זה מדע מדויק. רפת קוטין אי אז (מתוך ספר 120 שנות גדרה)

רפת זה מדע מדויק

רפת קוטין עבדה ברציפות לאורך כעשרים שנים ועבדו בה פועלים ספורים לצד בני המשפחה שסייעו בעבודות האכלת הפרות, החליבה ואספקת החלב למחלבה.

“אבא לא היה סתם איזה רפתן מושבניק. מבחינתנו רפת זה היה מדע מדויק. הוא היה פדנט ונתן לכל פרה את האוכל לפי תנובת החלב המדויקת שלה. לכל פרה ניהל כרטיס רישום מתועד של כמה חלב נתנה.

אני זוכר שלאחר אחד מחגי הפסח שבם נתנו לפרות תערובת כשרה לפסח הוא הלך למוכר התערובות, ברוכי, וביקש ממנו את התערובת שמכר לפני הפסח. הוא התעקש איתו שזו התערובות שהוא רוצה למרות שכבר לא פסח כי על פי הרישום המוקפד שלו זיהה שהפרות שאכלו את האוכל המיוחד לחג נתנו יותר תנובת חלב.”

גם כסא חליבה ייחודי היה ברפת קוטין. במקום שרפרף רגיל גילף קוטין כסא ארגונומי שחובר לחולב ברצועות ואפשר לו לעבור מפרה לפרה כאשר הכסא חליבה צמוד אליו בכל עמדה ועמדה. את הכסא האמור אפשר למצוע כיום במוזיאון גדרה והבילויים לאחר שהמשפחה תרמה אותו להנצחת הסיפור לפני שנים ארוכות.

מפעל חייו של יוסף קוטין

הרפת של קוטין היתה מפעל חייו, מפעל שאליו הקדיש שנים רבות מחייו. לאחר שיוסף קוטין הלך לעולמו בגיל 51 בלבד בשל התקף לב ממחלת לב, מכרה המשפחה את הפרות והרפת עמדה נטושה לאורך שנים ארוכות.

קוטין הובא לקבורה רק כשנה לאחר מותו לאחר שאת גופתו הקדיש למדע בצוואה שנכתבה באופן מפורש ובעזרתה עמדה אלמנתו בלחצי השכנים, לחצים שניסו להכתיב לה להצמד להלכה ולהביאו לקבורה מידית.

“לא יכולנו להמשיך את הרפת בלי אבא. אח שלי מכר את הפרות לכמה רפתות וכפרים באזור.

הפרות לא ממש הסכימו עם המהלך הזה. אני זוכר שלפחות אחת מהן, שמכרנו לאחד הכפרים השכנים, הופיעה פתאום בכניסה לרפת שלנו כמה ימים אחרי שנמכרה. נראה שהתגעגעה אלינו לא פחות משהתגעגענו אליה.”

באותו המקום, עם אותם קירות חיצוניים, בית קוטין דהיום, הרפת דאז

הטרסג’נדר הראשון בישראל היה/היתה בכלל רפתן.ית

אחד (אחת) מהעובדים ברפת היתה רינה נתן, אחד מהטרנסג’נדרים הראשונים בישראל, אשר סיפור חייה הייחודי שרובו התנהל מחוץ לרפת מוכר ברבים אך מעטים מכירים ששנים ארוכות מחייה עשתה ברפת קוטין כאשר היא עובדת ברפת ומתגוררת בחדר צמוד לה.

נתן הפכה לאישה הראשונה שעברה ניתוח לשינוי מין מגבר לאישה לאחר שהתמידה בדרישתה מהממסד הרפואי והמשפטי במדינה להתיר לה לממש את ייעודה להיות אישה.

מכשסורבה שוב ושוב בועדות השונות מנימוקי החוק דאז, המשיכה במאבקה, וב-25 במאי 1956 הגיעה לבית החולים “אסף הרופא” מדממת ומתפתלת מכאבים, לאחר שחתכה את איבר מינה באופן עצמאי בביתה שברפת קוטין. היא חייכה ואמרה לרופאים אשר נחרדו לראותה כך: “הפעם לא יועיל כבר שום דבר, ואתם מחויבים תהיו לנתחני וליטול את האיברים המיותרים ולהפכני לאשה”. לאור הסכנה לחייה הסכימו הרופאים לבצע את הניתוח, ונתן הייתה לאישה הטרנסקסואלית הראשונה בישראל שעברה ניתוח לשינוי איבר המין, מרצונה.

גרשון/רינה. הטרנסג’נדר הראשון במדינה היה בכלל פועל ברפת קוטין בגדרה (מקור: ויקיפדיה)

“הבור הנטוש”

רפת קוטין ממוקמת מטרים ספורים מבור הבילויים, אחת מנקודות העצירה הפופולאריות בסיורי היסטוריה והמורשת בגדרה.

“שנים היה שם רק בור גדול ולידו משוריין נטוש שעמד שם מאז מלחמת העצמאות.” נזכר קוטין “יום אחד המשוריין נעלם ואני יודע מי לקח אותו ועשה כסף מהברזל. הבור נראה כפי שהוא נראה היום לאחר שגדעון הנקין הוביל את מהלך השימור של המקום ואני שמח על התיירים המגיעים לגדרה לרחוב שלי לשמוע סיפורים של פעם.”

שכונת קוקוריקו

רפת קוטין לא היתה היחידה בגדרה אשר בה פעלה מחלבה מרכזית אליה שלחו כל הרפתנים את החלה.

“עד היום אני זוכר ששמים אותי כילד על חמור, שני כדי חלב, אחד בכל צד, ואני מנווט את החמור עד למחלבה שעמדה אז, כמו היום, בצמוד למגרש הגורן, מה שמוכר היום כמגרש מכבי צעיר.”

עיקר הרפתות היו בבעלות ובתפעולם של עולי גרמניה, עולים שהגיעו לגדרה בעיקר בעליית שנות השלושים והתיישבו במה שנקרא עד היום המושבה הגרמנית. עיקר המשק שלהם היה דווקא גידול תרנגולות שהיה פשוט הרבה יותר וזיכה אתה שכונה בפי הנוער של אז בכינוי ‘שכונת קוקוריקו’.

לצד עבודת הכפיים קידמו עולי גרמניה דאז את התרבות בגדרה. משפחת קוטין היתה בין המשפחות שהפעילו את הקולנוע הראשון בגדרה בבית העם, מה שהיום משמש כמוזיאון גדרה והבילויים, המוזיאון שמולו עומד לוח ההנצחה לדוקטור וולפגנג (בנימין זאב) פון וייזל, חברו הקרוב של יוסף קוטין.

מתנדבת אובססיבית

יותר מ-50 שנים המשיכה חנה קוטין לבית מיטלמן לגדל את משפחתה בגדרה לאחר מותו הפתאומי של יוסף בגיל צעיר.

לצד גידול שלושת ילדיה, השקיעה חלק גדול מאוד מזמנה בהתנדבות בקהילת גדרה.

בבית הספר אוהל שלום, בתקופה שעוד לא ידעו מה זה צהרון, הפעילה את מה שקרו אז מועדון לתלמיד. בכל יום החזיקה את תלמידי בית הספר היסודי בשעות שאחרי הלימודים בתוך כלתי בית הספר והעניקה להם שיעורי תגבור, ארוחה חמה וחוגי לימוד שונים ממדריכים שהובאו למקום.

בנוסף זכורה חנה בקרב ותיקי היישוב כמי שהפעילה את ‘מחסן בגדים יד 2’ הרבה לפני שמיזמים כגון עץ נדיב הפועלים היום בגדרה, תפסו נפח והפכו לפופלאריים מאוד ביישוב.

בני קוטין:

“אמא היתה מתנדבת אובססיבית כל חייה. היא התנדבה בבני ברית, במועדון לתלמיד והחזיקה לאורך שנים את מחסן בגדי יד שניה שהפך מאוד מזוהה איתה בגדרה. רק בימים האחרונים ספרה לי מישהיא שפגשה אחד מותיקי גדרה שאותו שאלה אם מכיר את קוטין. התשובה מיד היתה: ‘בטח מכיר, אמא שלו נתנה לי פעם גרביים עם חור’.”

על פועלה הרב לטובת הקהילה בגדרה הונצחה חנה במשעול הצר שמטפס לצד ביתה לאורך השנים ומחבר בין המגרש שעליו עמדה הרפת ההיא לבין בית הכנסת העתיק ברחוב הבילויים.

“אמא היתה מתנדבת אובססיבית” משעול חנה קוטין בגדרה