מייסד הביל”ויים, בלקינד

השבוע יצוין יום השנה לפטירתו של ישראל בלקינד, מייסד תנועת ביל”ו אשר הקימה את גדרה

ישראל בלקינד – זיכרון נשכח. שמות רבים מחבורת המייסדים של המושבה מוכרים לכל עד היום בגדרה, הרבה בזכות הנצחתם בשמות הרחובות המרכזיים במושבה.

שם הרבה פחות מוכר לתושבי גדרה הוא דווקא שמו של ישראל בלקינד, האיש שלולא היוזמה שלו לא היתה מוקמת תנועת ביל”ו מלכתחילה ולא היה מוקם היישוב שבו היום מתגוררים בו כולנו.

ישראל בלקינד נולד במינסק אשר ברוסיה הלבנה באביב 1861, אחיו היה שמשון בלקינד, אביו של נעמן בלקינד, לימים חבר תנועת המחתרת ניל”י שפעלה בארץ במהלך שנות מלחמת העולם הראשונה.

אחיותיו היו אולגה, סוניה ופאני, שלושתן דמויות משמעותיות לא פחות בתולדות היישוב העברי. אולגה נישאה ליהושע חנקין, מי שנודע לימים כגואל אדמות העמק, מנהלה של חברת ‘הכשרת היישוב’. סוניה היתה רופאת הנשים הראשונה בארץ ישראל ופאני אשר הגיעה יחד עם ישראל לגדרה היא אימו של אבשלום פיינברג, לימים חבר מחתרת נילי גם כן.

מייסד הביל”ויים

בשנת 1882, בעת לימודיו באוניברסיטת חרקוב, בעקבות הפרעות בדרום רוסיה בשנת 1881 (“הסופות בנגב”), שמוטטו את אמונת צעירי המשכילים היהודים בעתיד טוב ליהודים ברוסיה כינס בלקינד חבורת סטודנטים והקים את תנועת ביל”ו, בית ישראל לכו ונלכה.

שמה המקורי של הקבוצה היה “דבר, אל בני ישראל ויסעו” (דאבי”ו) אך משיקולי מיתוג החליטו בחלוף זמן קצר לשנות את השם לביל”ו. (וטוב שכך, אחרת היינו יוצאים לקניות ברחוב הדאבי”יויים).

היישר אל הקומונה

ביוני 1882 עמד בלקינד בראשה של קבוצה בת 14 חברי ביל”ו שעלו ארצה והקימו קומונה ביפו ממנה פעלו ובה תכננו את המשך ההתיישבות במספר מוקדים.

לאחר מכן עבר בלקינד לראשון לציון אך אולץ לעזוב את המושבה הצעירה מאחר והואשם בארגון התנגדות לברון דה רוטשילד אשר לא ראה בעין יפה את מאמצי ההתיישבות של קבוצת הביל”ויים, אותם הוא כינה בגנאי ניהליסטים (ניהלזים =  תפיסה פילוסופית השוללת את כל הערכים והמוסדות המסורתיים ומאמצת צורת חשיבה הדוחה אמונה ושוללת את הצורך בה כדי להגיע למימוש או לגאולה.)

מניף הדגל

לפני שעזב את ראשון לציון הספיק בשנת 1885 להשתתף בלקינד בחגיגות 3 שנים להקמת ראשון לציון והניף במסגרת החגיגות את ‘דגל ראשון לציון’ דגל המזכיר בצורתו את דגל ישראל המוכר כיום, 63 שנים לפני הקמת המדינה שאימצה את הדגל כסימלה.

גל שני לביל”ויים בגדרה

לאחר שאולץ לעזוב את ראשון לציון הצטרף יחד עם חבריו ובני משפחתו, אחותו פאני פיינברג ובעלה, משפחת חנקין ומרדכי הנקין לגרעין הקבוצה שכבר חודשים קודם לכן עלה על הגבעה בגדרה.

במסגרת פעילותו בגדרה מונה לנציג היישוב בועד-פועל של חובבי ציון בראשותו של שמואל הירש, מי שהיה מנהלו של מקווה ישראל. בשל פעילותו בועד עזב את גדרה המרוחקת, יחד עם משפחת אחותו ועבד במשק אחיו שמשון בלקינד בראשון לציון.

ישראל בלקינד – מחנך בנשמתו

לאחר מרד נוסף בפקידות של הבארון דה רוטשילד שהסתיים בניצחון הפקידות אולץ לעזוב שוב אך לא ניתנה בידו חלקה לעיבוד בגדרה ולכן החליט לעבור לעסוק בחינוך. ייסד בית ספר פרטי להוראות העברית ביפו ולאחר שזה נסגר בבתי ספר נוספים כולל בית הספר של כי”ח (כל ישראל חברים) בו גם לימד אליעזר בן יהודה.

חזון ‘קרית ספר’

החל מ 1906 נדד בלקינד בארץ ובעולם בניסיון לקדם את חזונו ולהקים בית ספר אותו כינה ‘קרית ספר’ ועל רבות להעלאה ארצה של יתומים מרוסיה ואוקראינה.

לאורך השנים פרסם 15 ספרים, רובם ככולם עסקו בהיסטוריית ארץ ישראל ועם ישראל.

לנצח ייזכר בראשון לציון

בלקינד נפטר ב 28 לספטמבר 1929 בגיל 68 והובא למנוחות בראשון לציון.

ראשון לציון ורחובות אשר בהן פעל בלקינד בראשית דרכו בחרו להנציח את שמו וקראו רחובות על שמו בעיר. בגדרה, המושבה שנוסדה על ידי התנועה שייסד בחרקוב ושאותה עזב לאחר זמן קצר בלבד, אין הנצחה לשמו שאינו מוכר במושבה כמעט לחלוטין.