חזר הביתה

אז זה הסיפור שלי מה7 באוקטובר…

מתעורר בשבת בבוקר בבית להתראות וטלפון מחבר שאומר שיש בלאגן בעוטף, במקביל מתקשר לסמפ שלי שסוגר שבת כוננות עם הפלוגה שלי, בגלל שאני הייתי אמור לטוס למשלחת של הצבא אבל… בסוף אני נוסע לעוטף וחובר לפלוגה שכבר במרחב רעים, שם מתחילים בקרבות מול המחבלים.

מקבל עידכון שיש התבצרות של מחבלים בכיסופים ונוסעים לשם. אני חובר לרבשצ ולמפ מגולני ומחלקים גזרות. אני לוקח עם הפלוגה את כל המרחב הצפון מזרחי ומתחילים בסריקות, ולפתע נפתחת עלינו אש.

אנחנו מתחילים בירי לעבר המחבלים והם בירי RPG ורימונים לאזור שלנו, אש תופת שלא חוויתי מעולם. מזהה עשרות מחבלים בתוך הבתים ואני מבין שכל כדור חייב להיות מדויק במחבלים כי אם לא זה בטעות יכול לפגוע באזרח, וזאת לחימה קשה..

לפתע כשאני פותח זיג אני מקבל כדור ברגל בעורק הראשי ומבין שזאת פציעה קשה. שם לעצמי חוסם עורקים, נושך מקל מהרצפה ונכנס למצב הישרדות- עושה הכל כדי להמשיך לחיות.

אחרי כמה שעות בשטח מגיע הפינוי, מרכב ממוגן שמוציא אותי מהיישוב, לרכב של המגד שאני מוביל את הנסיעה, מתפנה לאמבולנס ושם מרשה לעצמי לאבד את ההכרה.

מוצא את עצמי לאחר 10 ימים מורדם ומונשם במצב אנוש, מתעורר ואני מבין שאני במסע חדש בחיים שלי ומתחיל לעכל שנפלו לי שישה לוחמים בקרב ועוד חברים קרובים.

הלוחמים הכי טובים שיש! שנתנו את חייהם למען המדינה.

מתחיל שיקום בשביל לדעת ללכת ובסוף לרוץ!