נפתלי הרץ אימבר על גדרה

לרגל יום השנה לפטירתו – השיר שכתב על המושבה גדרה

נפתלי הרץ אימבר אשר כתב את השיר ‘תקוותנו’ ממנו נלקח ההמנון הלאומי שלנו, התקווה, נפטר היום, 8/10/1909, לפני 116 שנים.

לרגל יום השנה לפטירתו אנו מביאים כאם את השיר שכתב הארוך והמפורט, שכתב על גדרה במהלך ביקורו במושבה שנה וחצי בלבד לאחרת שעלו למקום ראשוני החלוצים, ולא רבים מבני המושבה מכירים:

עַמִּי, בִּדְרָכֶיךָ נוֹרָאוֹת נִפְלֵאתָ,

 

תַּהֲלוּכוֹתֶיךָ בַּתֵּבֵל נִפְלָאוּ;

 

עֲלֵי יֶתֶר הָעַמִּים הִנֵּה נַעֲלֵיתָ,

 

כָּל רוֹאֶיךָ עָלֶיךָ הֵן יִשְׁתָּאוּ.

 

בְּרַחֲבֵי תֵבֵל – בַּל תַּכִּיר מְקוֹמֶךָ,

 

וּבִמְלֹא הַחֶלֶד – הִנֵּה אַרְצֶךָ…

 

 

אַרְצְךָ קְטַנָּה הִיא, מְאֹד מֻגְבֶּלֶת,

 

בִּגְדֵרוֹת סָבִיב מִכָּל עֲבָרֶיהָ;

 

עַד גַּם לָרֶמֶשׂ, תּוֹלֵעָה זוֹחֶלֶת,

 

יֵצַר הַמָּקוֹם מִזְּחֹל עָלֶיהָ.

 

אַרְצְךָ גְדוֹלָה וּקְטַנָּה גַם כָּכָה,

 

אַרְצֶךָ: “אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה”.

 

 

אַרְצֶךָ: אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה,

 

הֲלִיכוֹת עוֹלָם לְךָ כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ;

 

מֵעֵת רוּחַ הֵלֶךְ עָלֶיךָ נָחָה,

 

כַּחֹמֶט וּבֵיתוֹ, אַתָּה וְאַרְצֶךָ.

 

בְּאַרְבַּע אַמּוֹת עוֹלָמְךָ סַבּוֹתָ,

 

וּמְלֹא תֵבֵל בְּאַמָּתְךָ מַדּוֹתָ.

 

 

בַּמִּשְׁעוֹל הַצַּר, זֶה מִשְׁעוֹל הַחַיִּים,

 

גְּבוּלוֹת אַרְצֶךָ סָבִיב גָּדָרוּ;

 

פָּתוּחַ לְךָ רַק שַׁעַר הַשָּׁמַיִם…

 

וּנְתִיבוֹת עוֹלָם לְפָנֶיךָ סָגָרוּ,

 

כֶּחָנוּט בַּאֲרוֹנוֹ תַּעֲמֹד כָּכָה,

 

בַּאֲרוֹן קִבְרֶךָ: אַרְבַּע אַמּוֹת הֲלָכָה.

 

 

הִנֵּה שָׁמָּה לְפָנֶיךָ גָּדֵר מִזֶּה,

 

תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב תִּסְגֹּר עָלֶיךָ;

 

וְגָדֵר מִזֶּה – תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה,

 

תִּסְגֹּר הַדֶּרֶךְ עֵת תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ.

 

וּמִשְּׁנֵי עֲבָרֶיךָ גַּם שְׁתֵּי גְדֵרוֹת

 

בִּגְדֵרִים וּסְיָגִים שֶׁל גּוֹזְרֵי גְזֵרוֹת.

 

 

לַמְרוֹת זֹאת, עַמִּי, בְּמִשְׁעוֹל הַחַיִּים

 

בֶּטַח תֵּלֵךְ, וּבַל יֵצְרוּ צְעָדֶיךָ,

 

רַגְלַיִם יַלְאוּךָ – תַּעֲשֶׂה לְךָ כְּנָפַיִם,

 

וּבְדֶרֶךְ אֱמוּנָה חָפְשִׁי הִנֶּךָ,

 

עַל כַּנְפֵי הִגָּיוֹן אֶל עָל תִּנָּשֵׂאָה,

 

תָּעוּף מְרוֹמִים עֲלֵי כַנְפֵי הַדֵּעָה.

 

 

גֹּלּוֹ מְגִלַּת סִפְרוּת עַמֵּי שְׁכֵנֵינוּ,

 

בִּמְגִלַּת סִפְרוּת הַגּוֹיִם תִּקְרָאוּ,

 

וּרְאוּ אִם כְּחָכְמַת סִפְרוּת סוֹפְרֵינוּ,

 

אִם כְּחָכְמָתָם שָׁמָּה תִּמְצָאוּ?

 

הֵן עֵת חֲשֵׁכָה תֵּבֵל כִּסָּתָה,

 

אָז כְּבָר “חָכְמַת יִשְׂרָאֵל” נִגְלָתָה.

 

 

מִי אֵלֶּה שָׁמָּה יָצוּדוּ לְמַדְחֵפוֹת,

 

וּבְרֹאשָׁם אִשָּׁה זְקֵנָה כְּדֹב נוֹהֶמֶת?

 

בְּאֵשׁ הַכְּמָרִים יִשְׂרְפוּ מְכַשֵּׁפוֹת

 

וּלְקָרְבָּן הָאִשֶּׁה – אִשָּׁה קוֹסֶמֶת.

 

מִקּוֹסְמִים וְקוֹסְמוֹת בְּנֵי תֵבֵל יִירָאוּ,

 

וּמִפְּנֵי זְקֵנָה בָּלָה נָדוּ, נָעוּ…

 

 

וּכְבָר אָז עַם יִשְׂרָאֵל בֶּן־אוֹנִי

 

לָעַג לְהֶבְלָם, פַּחַד לַהֲטֵי הַכְּשָׁפִים

 

מִקְסַם שֶׁקֶר, הֶבֶל הַיִּדְעוֹנִי,

 

וְּכְזָבִים יָפִיחַ נוֹשֵׂא הַתְּרָפִים…

 

חָפְשִׁי דָּרַךְ אָז בְּמִשְׁעוֹל הַחַיִּים

 

לֹא פָחַד, לֹא רָהָה מֵאוֹתוֹת שָׁמַיִם…

 

 

לָעִיר רוֹמָה קָרְאוּ עֲצָרָה,

 

אֵלֶיהָ נֶאֶסְפוּ הֲמוֹן כְּמָרֶיהָ;

 

וּשְׁאֵלָה גְדוֹלָה בְּפִלְפוּל וּסְבָרָה,

 

בְּדִין קָשֶׁה עָסְקוּ חֲכָמֶיהָ:

 

אִם הַנָּשִׁים לִדְמוּת אָדָם הֵמָּה,

 

אוֹ רַק תִּתְחַשֵּׁבְנָה לְמִין הַבְּהֵמָה?..

 

 

וְּכְבָר אָז סוֹפְרֵינוּ בִּמְלִיצָה וָשִׁיר

 

(אֶסְפְּרֵם מֵחוֹל יִרְבּוּן עָלָי)

 

מֵאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן עַד אֵזוֹב בַּקִּיר,

 

דִבְּרוּ מֵהֲלָּךְ־נֶפֶשׁ וְחֵקֶר שַׁדָּי,

 

גַּם לְדַרְכֵי הַטֶּבַע יָדְעוּ תּוֹצָאוֹת,

 

וַעֲלֵי אֵל־אֵלִים דִבְּרוּ נִפְלָאוֹת.

 

 

אִם בְּאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה

 

סֻגַּר יִשְׂרָאֵל מִכָּל עֲבָרָיו;

 

הִנֵּה רוּחַ אֱלֹהַּ עָלָיו נָחָה,

 

הִיא גַם תְּנַשְּׂאֵהוּ מֵעַל לִגְדֵרָיו.

 

רַק בְּמִשְׁעוֹל צַר אוֹתוֹ סָגָרוּ,

 

אַךְ לָאֱמוּנָה יָדָיו לֹא אָסָרוּ,

 

 

מֵהֲלָךְ נֶפֶשׁ לֹא יַעַצְרוּהוּ הַגְּדֵרִים,

 

וּבְאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה מַצָּבוֹ,

 

הוּא מָרוֹם יִדְאֶה, כְּעַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים,

 

וְהָעוֹלָם הַגָּדוֹל יִתֵּן בִּלְבָבוֹ,

 

עוֹלָמוֹת לִרְבָבוֹת הֵן יִבְרְאוּ אִמְרוֹתָיו

 

הוּא כָּאֵל, בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת הִלְכוֹתָיו.

 

 

אַרְבַּע אַמּוֹת סְבִיבָן לֹא יִפְרֹץ פֶּרֶץ,

 

אִם כִּי מְעוֹנוֹ בַּחַיִּים לוֹ צַר שָׁמָּה;

 

הִלְכוֹתָיו־הֲלִיכוֹתָיו מֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ,

 

יְמַלֵּא תֵּבֵל קֵדְמָה גַּם יָמָּה.

 

אִם צַר מְעוֹנוֹ, וּבְתֵבֵל הָרְחָבָה

 

אַיֵּה מָקוֹם, שָׁם לֹא רַגְלוֹ נִצָּבָה?

 

 

הֲלִיכוֹת־עוֹלָם, הֲלִיכוֹת עוֹלָמִים

 

מֵעֵת צוּר יְלָדוֹ בְּמֶרְחַב הַבְּרִיאָה,

 

קִרְאוּ בְּסִפְרוֹ תּוֹלְדוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים,

 

וּמְגִלַּת קוֹרָתוֹ גֹּלּוּ כַּיְרִיעָה;

 

מְגִלַּת חַיָּתוֹ כַּיְרִיעָה נִמְתָּחָה,

 

הִיא יְרִיעַת אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה.

 

 

כִּדְמוּת עַמִּי בַּקֹּדֶשׁ הֲלִיכָתוֹ,

 

וּלְפָנָיו הַדֶּרֶךְ בַּחַיִּים סֻגֵּרָה;

 

כֵּן גַּם בַּקֹּדֶשׁ רָאִיתִי עֶמְדָּתוֹ

 

מִבָּנָיו, בְּנֵי הַמּוֹשָׁבָה בִּגְדֵרָה.

 

 

בָּנִים נֶחְמָדִים, בַּחוּרִים עֲצוּמִים,

 

הֵמָּה אֵלֶּה בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים.

 

בְּמִבְחַר שְׁנוֹתָם, מְלֵאִים עֲלוּמִים,

 

שׁוֹכְנִים בְּאֹהָלִים, חוֹנִים בִּגְדָרִים.

 

 

כִּי אַהֲבַת צִיּוֹן קִרְבָּם הִתְעוֹרָרָה

 

עֲלֵי אַדְמַת יִשְׂרָאֵל פֹּה טֻלְטָלוּ;

 

מִי יַגִּיד הַצָּרָה עֲלֵיהֶם עָבָרָה?

 

אַיֵּה סוֹפֵר יְסַפֵּר אֲשֶׁר סָבָלוּ?

 

 

מִגּוּר בָּאָרֶץ לָמוֹ מִתְנַכֵּרָה,

 

וְכִבְנֵי מְרֹום הָאָרֶץ לִשְׁאֹף רוּחַ,

 

בָּחֲרוּ בְּצִיּוֹן לָשֶׁבֶת בִּגְדֵרָה,

 

לַעֲרֹק צִיָּה, לִקְטֹף מַלּוּחַ.

 

 

מִשְּׁקֹד בְּבָתֵּי סֵפֶר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה,

 

בִּשְׂפַת עַם זָר בַּלִּמוּדִים לִשְׁמֹעַ,

 

בָּחֲרוּ שְׁקֹד בְּאַרְצָם, אֶרֶץ עִבְרִיָּה,

 

וּבְמַחֲרֵשָׁה הָאָרֶץ לִפְלֹחַ, לִבְקֹעַ.

 

 

חוֹנִים בְּאֹהָלִים, וּבְאֵין לָמוֹ בָּתִּים,

 

מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת מְקוֹמָם לָרֶשֶׁת,

 

גָּדֵר מִזֶּה – חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים,

 

וְגָדֵר מִזֶה – פְּקֻדּוֹת מִפַּחוֹת־פְּלֶשֶׁת.

 

 

מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם בִּגְדֵרוֹת גֻדָּרוּ

 

וּמַחְסוֹר גַם כָּפָן הֵמָּה בִּשְׁמוֹתָם,

 

בְּמִשְׁעוֹל צַר כָּזֶה סֻגָּרוּ

 

עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל, אֶרֶץ אֲבוֹתָם,

 

 

יוֹמָם בִּמְלַאכְתָּם בַּשָּׂדוֹת יַעֲבֹדוּ

 

שָׂרָב יַכֵּם בִּלְחוּמוֹ עָלֵימוֹ;

 

וּבַלַּיְלָה עֵת עַל מִשְׁמַרְתָּם יַעֲמֹדוּ,

 

הַקֶּרַח אָז יֹאכְלֵמוֹ.

 

 

וְלַחְמָם אֵין אוּר, הַשֵּׂק אֵין גֶּחָלִים,

 

רַק מַחְסוֹר וְכָפָן שׁוֹמְרִים עֲלֵיהֶם;

 

לַחְמָם – לֶחֶם נִקוּדִים וּבְצָלִים,

 

וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה – יֵין מִשְׁתֵּיהֶם,

 

 

מִי הֶאֱמִין לַשְּׁמוּעָה: אֵלּוּ הַמְּרוּדִים

 

תָּמִיד בְּגִיל יֵצְאוּ לְפָעֳלֵיהֶם?

 

כִּי אֵלֶּה הַגּוֹלִים הַשְּׂבֵעִים נְדוּדִים,

 

הֵם בְּרִנָּה יִשְּׂאוּ אִתּוֹתֵיהֶם?

 

 

אִם בְּמִשְׁעוֹל הַצַּר, מִשְׁעוֹל הַחַיִּים,

 

וּבִגְדֵרוֹת גֻדְּרוּ סָבִיב פְּנִימָה;

 

רַגְלָם בַּכֶּבֶל – וְעָשׂוּ לָמוֹ כְּנָפַיִם,

 

עַל כַּנְפֵי הִגָּיוֹן לָעוּף קָדִימָה.

 

 

קָדִימָה, אַךְ קָדִימָה, מְגַמַּת פְּנֵיהֶם,

 

בְּעַד עַמָּם וְאַרְצָם לָמוּת, נַפְשָׁם נְכוֹנָה,

 

כַּחֲלוּצִים יַעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיהֶם,

 

פַּנוֹת הַדֶּרֶךְ הוֹלֶכֶת צִיּוֹנָה.

 

 

מִקֶּרֶב לִבָּם לֹא אָבַד חָזוֹן,

 

וְנַפְשָׁם תְּשַׁעֲשֵׁעַ תִּקְוָה נִשְׁקָפָה;

 

כִּי בְּנֵי עַמָּם יָבוֹאוּ בְּחִפָּזוֹן,

 

קַחַת עֶמְדָתָם מִילִידֵי הָרָפָה.

 

 

כִּי עַמָּם עַם מְפֻזָּר וּמְפֹרָד,

 

עַד־עוֹלָם עוֹד שֵׁנִית יִוָּלֵד;

 

עַם בָּזוּי וְשָׁסוּי, מְמֻשָּׁךְ וּמְמֹרָט

 

מִצָּהֳרַיִם הֵן יָקוּם לוֹ חָלֶד.

 

 

כִּי בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם אַרְצוֹתָם

 

אָז גַּם לָמוֹ אֶרֶץ הִנְחִילָה;

 

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֶרֶץ אֲבוֹתָם,

 

מִקֶּדֶם עֲלֵי כֻלָּם הִגְדִּילָה.

 

 

כִּי עַתָּה כְּבָר בָּאָה הָעֵת,

 

עָלֶיהָ חוֹזִים הִטִּיפוּ נֶחָמָה;

 

כִּי יִשְׂרָאֵל יָשׁוּב לְאַרְצוֹ, אֶרֶץ־חֵת,

 

יָעוּפוּ יַחְדָו בְּכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה.

 

 

עִדְרוּ בְּמַעְדֵר שָׂדוֹת גַּם כְּרָמִים,

 

זִרְעוּ בָאָרֶץ לִבְרָכָה פְּרִי תְבוּאָה,

 

הִנֵּה לֹא יַאַרְכוּ הַיָּמִים

 

תִּקְצְרוּ בְּרִנָּה, בְּשִׁפְתֵיכֶם – תְּרוּעָה,

 

 

עִדְרוּ בְּמַעְדֵר שָׂדוֹת גַּם גַּנִּים,

 

וּתְשׁוּעַתְכֶם קְרוֹבָה לָבוֹא בִּמְהֵרָה,

 

תֵּשְׁבוּ בֶּטַח שְׁלֵוִים, שַׁאֲנַנִּים,

 

בַּמּוֹשָׁב בְּחַרְתֶּם, בֵּית הַגְּדֵרָה.

 

 

הַפּוֹרֵץ יַעֲלֶה מָשׁוּחַ בֶּן־פַּרְצִי,

 

הוּא יִפְרֹץ הַגְּדֵרוֹת סְבִיבְכֶם שָׁמָּה;

 

בֶּטַח תֵּשֵׁבוּ גַּם תִּשְׁכֹּנוּ בְּאַרְצִי,

 

תִּפְרֹצוּ סָבִיב קֵדְמָה גַם יָמָּה.

 

 

רוּחַ הַלְּאֹם הוּא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ,

 

הַמְקַבֵּץ נְפוּצוֹת מִקֶּדֶם גַם יָמָּה,

 

לֹא בְּרַעַשׁ אַךְ בְּדוּמִיַּת רוּחַ,

 

אַךְ בְּרוּחַ – אֲדֹנָי – גַּם הוּא שָׁמָּה…

 

 

יָבוֹאוּ הַיָּמִים, תְּמַהֵרְנָה שָׁנִים,

 

אָז קֵץ לַצָּרָה, קֵץ גַּם לַחֲשֵׁכָה;

 

לְפִתְגַמְכֶם נִשְׁבַּעְתֶּם הֱיוּ נֶאֱמָנִים,

 

לֵאמֹר “בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלֵכָה”

 

(גדרה, כ“ו בניסן תרמ”ו)