“לנהל את החרדה”

״להחזיק את התקווה ולנהל את החרדה״ – קרן שאול, תושבת גדרה ומטפלת המרכז חוסן בשדרות, מסכמת חודש לתוך מלחמת חרבות הברזל

חודש ימים למלחמת עזה, מלחמה שפרצה במתקפה שעלתה על כל דמיון. קרן שאול, תושבת גדרה ומטפלת במרכז חוסן בשדרות, משקפת הצצה מזוית ההתמודדות של תושבי שדרות. עיר שכבר לא תחזור להיות שדרות של פעם:

---

כמעט 7 שנים אני עובדת במרכז חוסן בשדרות .

7 שנים של הסלמות, התנהלות בתוך שגרת חירום, של התנהלות בחירום. מרכז חוסן כשמו כן הוא. החוסן הוא של התושבים, לא של המרכז. המטרה שלנו בעיני היא קודם כל לעזור להם להכיר בכוחות שלהם להשאר חזקים, להתמודד ולצמוח ממשבר. בתוך כל זה, החרדות והפחדים הם חלק בלתי נפרד.

לנהל שגרת חיים, כשאתה גר בשכנות לארגון טרור זה דבר קשה ומורכב שיש לו גם מחירים.

בתוך כל אלה, התפקיד שלי במרכז חוסן הוא הרבה פעמים להחזיק את התקווה, את האמונה שיהיה טוב, את הצפייה לקום בבוקר ליום רגיל, לראות את הטוב אבל גם לחיות עם החרדה שמחר, או עוד מספר שניות (כמעט אף פעם זה לא 15… תאמינו לי) יכול לקרות משהו רע.

לרב לא מצליחים להעלים את החרדה. פשוט לומדים לחיות איתה ולנהל אותה.

השבת השחורה שברה את תפיסה

שבת 7.10 שברה את תפיסת הסבירות שאנחנו יודעים להתמודד עם האיום.

מאז אני כבר חודש משלימה את פאזל האימה דרך סיפוריהם של התושבים.

דרך עיניהם ואוזניהם אני רואה ושומעת על המחבלים שהסתובבו עם נשקים שלופים, על קולות הירי, על קולות ה ״אללה אכבר״.

״ עם קאסמים אנחנו יודעים להתמודד כבר מעל 20 שנה. אבל זה….?! זה משהו אחר. מי היה מאמין…״

הם מספרים לי.

מתקדמים בצעדים קטנים. עובדות מרכז החוסן שדרות

שדרות עברה למקום אחר. קרן שאול במהלך העבודה בחודש האחרון באחד המלונות אליו פונו תושבי שדרות

התושבים שידעו על ההתקפה עוד לפני שהחלה

ויש את אלה שמספרים שהם ידעו. הם חיכו שזה יקרה ואף אחד לא האמין להם. אמרו להם שאין סיכוי. רק החרדה אמרה להם אחרת. והם? הם לא הצליחו לנהל אותה….הנה, היא צדקה! קרה אסון .

ילדים, נוער, מבוגרים וקשישים שחוו תופת, מביאים כל אחד מהם חלק אחר של פאזל האימים ומניחים אותו מולי. מבקשים פעמים רבות שאחזיק אותו בשבילם, שאקשיב להם. שאהיה עדה לסיפור שלהם. חלקם מרגיש שזאת בכלל מציאות מקבילה ומבקשים להתעורר מהסיוט הזה. אנשים רבים מדי איבדו את יקיריהם. חיים שנקטעו באכזריות על ידי מפלצות.

זה לא בעזה. זו תחנת המשטרה בשדרות לאחר שנהרסה בהמלך הפעילות לטיהור המקום מעשרות המחבלים שהשתלטו על התחנה במהלך המתקפה הרצחנית

ריצת מרתון עם מכשולים

למטפלים עכשיו התמודדות של אצן בריצה למרחקים ארוכים, יתכנו גם מכשולים בדרך.

כדי שנוכל לנוע, צריך להיות מי שיגיש לנו מים בדרך, אבל צריך גם שנרגיש את הצמא.

צריך שנרגיש את הדופק, ויעזור שיהיה שעון או מדד שיסמן לנו מתי הוא גבוה מדי . מתי צריך להוריד מאמץ קצת כדי שישאר כוח לאחר כך.

אבל האמת היא… שכמה שאנחנו עובדים עכשיו מסביב לשעון, מגיעים למלונות, נותנים מענה טלפוני, קבוצות, טיפולים פרטניים….

החזרה לשדרות, החזרה לשגרה …. תהיה כנראה משהו שעוד לא חווינו.

נצטרך להחזיק את התקווה ולעזור לנפש לנהל את החרדה מפני הפעם הבאה שנרגיש איום על נפשנו, על חיינו, על ילדינו, אהובינו, משפחתנו וחברינו.

וזה תופס לכולם. לא רק לתושבי העוטף .

 

מתקדמים בצעדים קטנים

ועד אז?

נמשיך לנוע. נחשוב על יום ביומו.

נציב לפנינו מטרות קטנות וברות השגה.

יום ביומו.

יום ביומו.

אסור לוותר על החיוך. קרן שאול