דף הבית > קהילה > הנצחה וזיכרון > בחזרה לקיבוץ
בחזרה לקיבוץ ממד ברעים

בחזרה לקיבוץ

אלה אנגר, אחת מ 18 הצעירים שניצלו בממ”ד בקיבוץ רעים על ידי גל קראוס וחבריו, מספרת את סיפורה

בחזרה לקיבוץ. האזעקות של 6 וחצי בבוקר ברחבת פסטיבל הנובה תפסו את אלה אנגר לא מוכנה. אלה זוכה לספר, בפוסט מרגש שפרסמה, את סיפורה תודות לגל קראוס מגדרה שחילץ אותה מהמסיבה לקיבוץ רעים שם שהתה בתוך ממ”ד קטנטן יחד עם 18 מחבריה. הרגעים שלא ישכחו. בחזרה לשבעה באוקטובר:

“חצי שנה חיכיתי לסט הזה”

מסתכלת במראה. אני לא אוהבת את החיוורון והשקעים מתחת לעיניים. נזכרת. צמרמורת. דמעות עולות, משפילה את המבט. לפני שנה השארתי לעצמי צוואה לחיים חדשים.

אומרים שאדם חושב את המחשבות הכי אמיתיות כשהוא על ערש דווי. או על אחת כמה וכמה כשמצמידים לו קנה לרקה.

עברתי כל כך הרבה מסיבות ואני תמיד אתרגש בבטן כמו ילדה לפני.

יש הפקות שהן כמו פגישת מחזור של קהילת הטראנס. פרצופים שלא ראית שנים- כשאתה רואה אותם אז אתה יודע שהולך להיות פה משהו מיוחד.

חצי שנה חיכיתי לסט הזה. סוף סוף ההודי המטורף נכנע למיכו ואושר ומגיע שוב לארץ להרים לנו הצגה אחרי הפעם האחרונה ב2018, לא הייתי אבל שמעתי על הסט הזה הרבה.  לא יודעת איך הם מצליחים להביא את היציאות האלו כל פעם..

ככה זה כשעושים מהלב.

חניון רעים

אני אוהבת שיש אווירה של פסטיבל באירופה

אבל באדמה שלנו

אני שומעת ומרגישה את הבאסים מרחוק

הלילה כל כך עושה איתם חסד

השילוב הזה יקנה אותי תמיד

זורקת את הדברים שלי בקנטה של חברים של יהודית

הלב משתולל ולא אכפת מכלום רק רוצה לרוץ לרחבה

ברחבה הבאסים מכים בצורה הכי נעימה בלב

הייתי צריכה את זה

תמיד בתקופות האלו שקשה, הלב מושך אותי לרמקול

לסאונד המחשמל הזה

הכל צבעוני לי ויפה בעיניים

האווירה מטורפת…

ככה זה אצל המאשרומים, לאן שאתה לא מסתכל סביבך אתה רואה אנשים שאוהבים טראנס, ככה אני אוהבת את זה.

אני עם תום. אנחנו מאוהבים כמו ילדים.

נעשה טיול? אנחנו מוצאים פינה. אני מניחה עליו תראש. כמה היינו צריכים את המסיבה הזאת לשחרר תראש קצת.

נסחפנו קצת בהינמסות אחד לשניה,

נחזור לרחבה?

אושר נראה מאושר. ״אל תזוזי מהרחבה. בשעה ארבע אפס אפס את הולכת לשמוע סט שיעשה היסטוריה. את תראי את כולם רצים מהרחבה הראשית לכאן.״

קשת זהר כרגיל. אני זוכרת את עצמי שוקעת לרגע בהתבוננות. שילוב מהפנט של תווים גבריים עם מאפיינים נשיים עדינים..  בגדול הוא נראה כמו ביטוי ויזואלי לכל מה שיפה בנעורים.

אני מסתכלת על מוריה. עם החיוך הממגנט הזה שלה..

העולם נברא בשבילה.

אני כל כך אוהבת אותה, למה קשה לי להישיר מבט?

אני חושבת שמוריה ידעה.

המוזיקה פתאום נפסקת. זה קורה לפעמים בהפקות חלטורה. צחוקים. הפקה בכזה סדר גודל והגנרטור קופץ. עוד כמה דקות המוזיקה תחזור.

אני שמה לב לכמות אנשים שמסתכלים לשמיים. משם דברים התחילו לקרות מהר. משם אני זוכרת קטעים. אולי זה בגלל הדופק שהתחיל להשתולל, הגוף שהתחיל להתחמם בקצב מהיר. אולי זה בגלל הכאוס שהיה באוויר. דבר אחד ברור: זה לא מטח רגיל.

אני רוצה לעוף מפה

איפה לעזאזל הדברים שלי?

אני מפחדת ואני נכנסת ללחץ עוד יותר מרגע לרגע

בחיפוש אחרי איפה לעזאזל הנחתי את הדברים שלי

איפה הקנטה שלהם

איפה יהודית

מי אלו החברים

אני מתבלבלת

מסתובבת סביב עצמי

בסוף אני מוצאת את יהודית, אני מוצאת את הדברים ותופסת אותם מהר

אני רוצה לברוח מפה

אני רוצה מקום מוגן.

אני לחלוטין לא כשירה להסיע שום כלי רכב לשום מקום. טוב, איך אומרים, זמנים נואשים דורשים צעדים נואשים. רועדת ובוכה אני מתחילה לצעוק

״למי יש רישיון ויכול לנהוג לי באוטו ???״

אנשים מסתכלים עליי ומאחלים לי בהצלחה. במן טון כזה של וואה עלייך נדפקת.

ואני לא רואה בעיניים

וממשיכה

ועוד צעקה ועוד אחת

ועוד טיל ועוד אחד

ועוד פיצוץ ועוד אחד

“יש אבא שבשמיים”

בין הטילים והפיצוצים ובזמן ריצה וחיפוש אחרי אדם שינהג, אני רואה את מוריה מרחוק, וקורנת עליה הזריחה הכי יפה שראיתי בחיים שלי. ״מוריה לאן את??

עם מי את ממשיכה?״ אני בוכה, אני נחנקת, אני רועדת.. והיא מחייכת.

למעשה היא היחידה שמחייכת.

היא פותחת את שתי הידיים

ואומרת לי משהו כמו ״אלה… יש אבא בשמיים.. הכל כתוב מראש.. זה לא משנה,

אם זה היום, זה היום.. זה רק הוא יודע״

היא היתה כל כך שלווה

הוא כל כך אהב אותה

אני בחיים לא אשכח את המראה הזה..

את השלווה בפניה

הידיים הפתוחות לרווחה..

צבעי הזריחה שהשתקפו בפניה..

“יש לו עיניים טובות”

טילים מתפוצצים ברחבי השמיים והשטח

אני רצה והכל נוזל סביבי

אני כל כך מבולבלת

עד שניגש אליי מישהו

יש לו עיניים טובות.

קוראים לו גל, הוא מהדרום אז הוא קצת מתורגל במצבים האלו, הוא פיכח, אני כל כך לא. גל יסיע לי את האוטו לממד אצל חברו בקיבוץ רעים.

ברכב אני, יהודית, גל ותום

מה הקוד לרכב?

הספרות מחוקות

איך אני אסביר לו

הספרות מחוקות

אני לא נושמת

התקף חרדה

אני מנסה להסביר את הקוד ובוכה בהיסטריה

הוא מבין את הקוד

רכבים עומדים חוסמים את הכבישים

מתחילים בנסיעה דרך השטח

ברעידות מסמסת לאמא שאני בדרך למרחב מוגן

צבע אדום. קופצים בריצה מהאוטו

שטח פתוח

בומים נפילות

העולם שלי רועד

תום מחבק אותי מגן עלי בגופו

18 איש נדחסים לממד קטנטן

18 איש נדחסים לממד קטנטן. אנחנו במרחב מוגן. אפשר לנשום.  בעל הבית מתעורר משינה. בעוד בוקר שבת רגיל.

מסתלבטים. נרגעים. פה אנחנו בטוחים.

״זאת פעם ראשונה שיש אצלך כל כך הרבה בחורות בחדר אהה״

בדיחות של גברים. אני צוחקת.

אחד מקבל הודעה. סרטון.

הוא מראה אותו לגברים שלידו. המבטים שלהם היו לא רגילים. מה יש שם ?? תראו לי

הם לא מראים

למה בגלל שאני אישה אני לא יכולה לדעת מה קורה?

מה יש שם ???

״חדירת מחבלים בקיבוץ.״

המשפט לא הסתיים עד ששמענו אותם.

הם לא אחד. לא שתיים. לא שלוש.

כיבוש.

בחדר דממה.

הם מכל כיוון.

רימון בדירה

מכים בנשקים על הדלת. שני כדורים למנעול,

הם בתוך הדירה.

תראה מה זה. אתה תעבוד במשך שנים על הריפוי שלך, על השלום הפנימי שלך מול עצמך ומול הסביבה וברגע תהפוך לקלף מיקוח בויכוח שלא קשור אלייך בכלל.

רימון בדירה

צרור לדלת הממד

שני כדורים בירך של הבחור לידי

הוא יודע שאם הוא עושה את הרעש הכי קטן, 18 איש הולכים.

חושך.

המנורה התפוצצה.

החדר מלא בדם.

צפצוף בשתי האוזניים.

זוחלת מתחת למיטה.

בטירונות מלמדים סכמת טיפול בפצוע.

מי חשב שאי פעם תפגשי בזה.

בלחישות שיחות טלפון אחת אחרי השניה.

״יש לי פצוע ירי….עשיתי ח.ע חדירת מחבלים..”

״יש לי פצוע ירי….עשיתי ח.ע חדירת מחבלים..”

״יש לי פצוע ירי….עשיתי ח.ע חדירת מחבלים..”

“שמע ישראל”

בחוץ פיצוצים. יריות. צעקות.

דפיקות נשקים על הדלתות

מחפשים יהודים

ובחדר דממה ובתוך הדממה הצורמת הזאת אם תקשיב טוב תוכל לשמוע מנגינה שחוזרת על עצמה בשרשרת

״שמע ישראל ה׳ אלוהינו ה׳ אחד״

הזדהות עם דורי דורות אחורה.

שמע ישראל ה׳ אלוהינו ה׳ אחד.

אומרים לי שאני לא מדברת על זה מספיק.

על מה יש לספר? על איך את מטפחת זהות כל החיים וברגע כל הגאווה שלך נמחקת?

על חוסר אונים?

על לוחמים שמתרגלים כל השירות למלחמה, ומתחננים על חייהם בבית שהם גדלו בו?

הידית ביד אחת בשניה סכין

אני שומעת מתוך הדירה צעדים הולכים ומתקרבים לעבר הדלת

מרגישה נוכחות משליטת אימה

לא נושמת

מצדה השני של הדלת

אוחז המחבל בידית דלת הממד

ומהצד השני, כוחותינו,

גל אוחז בידו האחת בידית דלת הממד וסכין בידו השניה

במשך מה שנדמה לנצח, מתנהל מאבק על הידית

ובדרך נס המחבל עוזב וממשיך הלאה.

“אין חמצן”

בשלב הזה הדירה הפכה לחפ״ק של מחבלים. אסור להעז לנשום. הם על הראש שלנו. מדברים, צוחקים, טוענים מחסנית ומפרקים אותה. הרעש הכי קטן עלול להסגיר אותנו.

מנצלת כל רגע במחשבה על המהלך הבא. מנסה להכין את עצמך לרגע שמיעת הצרור הבא. ברור שהוא יגיע. מיד לקפוץ.

אבל שש שעות זה הרבה זמן. בסוף, אם תרצה ואם לא, המחשבות נודדות. אני חושבת על הבית. על ציוץ הציפורים מחוץ לחלון בבית שבמושב.  חושבת על הילדוּת שלי. אין סיכוי שזה אותו עולם.

אין חמצן. בחדר נערים מאבדים וחוזרים להכרה לסירוגין. מקבלת כאפות לפנים מזאת שמפרפרת לידי. הלוואי שהיה מה לעשות.

זכרונות מהעוטף. אצל דודה גילה. חלמתי לארוז מזוודה ולעבור לשם לתקופה. להתנתק מהעולם. תמיד היה רגוע שם כל כך. צרור יריות קוטע את המחשבות.

הדם הזה שמטפטף מעליי. אין מצב שזה אותו דם שמדברים עליו שכל כך שווה להקריב עבור המדינה.

הגענו לפה אני תום ויהודית

ואני מבינה שאם יקרה משהו לאחד מהם

אם אחד מהם לא יצא מפה

אני לעולם לא אצא מפה

כי יהיו אלו חיים שלא שווים לחיותם

׳אם יקרה לך משהו אין לי טעם לחיים

אין לי טעם למחר…׳

“תנו לרקוד בשקט”

מדברים על האירועים המצמררים ועל התופת. אבל לא מדברים על מחשבות. מחשבות של ילדה שגדלה לצלילי המואזין הנשמע מג׳לג׳וליה, מחשבות על אלימות, על אהבה, על מלחמה ושלום, על חלום ילדות שמתנפץ. על דיסוננס. על פנטזיה שנקטעת בצרור יריות.

פיצוץ. צפצוף אחד ארוך. הלם קרב ואני אפילו לא על מדים.

הרחבה מצאה אותי בשלב בחיים שהייתי זקוקה לה וגנבה אותי איתה.

כל אחד ומה שהביא אותו לרחבה

מה שבטוח אתה לא מגיע לשם סתם

אני יודעת מה זה השלים אצלי

שנים של בדידות וחוסר שייכות

שם אף אחד לא גדול על אף אחד

והרי החיים רצופי מלחמות

הרחבה היתה בשבילי המקום להשתיק את הראש

מהמרדף הנצחי הזה

תנו לרקוד בשקט.

“צוואה לחיים חדשים”

בנתיים פיצוצים אחד אחרי השני

שמע ישראל ה׳ אלוהינו ה׳ אחד

בכל רגע אני יכולה לפקוח את העיניים ולמצוא את כל האיברים שלי פזורים מולי

מרגישה את הגוף היקר שלי

איך נהגתי להתעלל בו פעם

זה יהיה נס אם בכלל אזכה לצאת מפה בחתיכה שלמה

ושם מתחת למיטה, מכווצת בצורה לא הגיונית, נרקמת לה צוואה לחיים חדשים. חיים. כמה זה לא מובן מאילו לחיות באמת. לקחת חלק במשחק המרתק, המסתורי והאין סופי הזה.

שם נרקמה לה ברית, הסכם,

וההסכם הזה אין לו מילים

אבל זה הסכם שמרגישים אותו בכל הגוף

הסכם לבחור בחיים

יש לי עוד כל כך הרבה לגלות

ואם יהיה כך

ואזכה לחיות מחדש

אני אחיה את אותו הסכם

את אותה ברית

אם אזכה לחיותה אחיה

שיר למעלות אשא עיני אל ההרים

מה היה צריך לקרות בשביל שאגיע לזה

מחשבות על החיים ועל הפספוס שבהם

על הנטייה הזאת להתחיל להיות כנים רק כשדברים עוד רגע נגמרים מעלינו

על קרבה ועל ריחוק

על אגו

משחקים של כבוד

כמה זמן ואנרגיה בזבזנו בהגנה על הלב

ששכחנו את משמעות הקיום שלו

שכחנו על מה אנחנו בכלל מגנים

שכחנו שלפני שכבות ההגנה שהעמסנו עליו הוא בכלל מבקש אהבה

אני חושבת על החודשים לפני.

“אני רוצה לחיות”

עברה עליי תקופה מטלטלת. מתביישת להודות באיזה קלות הוצאתי מהפה את רצף המילים ״אני רוצה למות״. וכמה בת מזל הייתי בעצם.

ואיזה עולם משוגע

פתאום כשאני מקבלת את מבוקשי

שהגיע עד אליי

ודפק אצלי בדלת

אני מוצאת את עצמי מבינה ומתחננת

אני רוצה לחיות.

“חיילים רחבים במדים ירוקים”

אחרי שש שעות בערך אנחנו מתחילים לשמוע ירי מאסיבי אבל ירי מסודר, כמו של צה״ל.

מקופלת בתנוחת עובר

הרימו והוציאו מבעד לחלון

מעבירים בין ידיים

חיוורת

מרגישה שכל השיערות שלי הלבינו

אני מסנוורת לגמרי

אני מצמצמת את העיניים

ובין ההבזקים המסנוורים אני מזהה

חיילים רחבים במדים ירוקים מוכרים

והשפה המוכרת

כמה ייחלתי לשמוע אותה שוב

הקיבוץ נראה אחרת

סביבי בתים שרופים ונשקים זרוקים

אוחזים בידי ורצים איתי במקטעים חיילים

שמחפים עליי ומפלסים לי את הדרך למרפאה

אנחנו שוברים את חלונות המבנה

וקופצים פנימה

נפצעת ברגליים

במרפאה בקיבוץ היינו כמה שעות.

נאספו אליה תושבי הקיבוץ ושותפי גורל שונים. חלקם פצועים בגופם.

בנתיים חיילים מנסים למסך את תשומת לבנו מהמראות הגרפיים בעוד הפרמדיקים נלחמים את מלחמתם

אבל העיניים שלי הולכות אחרי כמה נערים שבושר להם שכבר לא יפגשו את חבריהם.

יותר נכון הלב שלי הולך אחריהם.

“הפעם עם קסה ונשק”

שם אין דם, ואיך שהוא, התמונה בפניהם היא המראה הקשה מכל.

סביבנו חיילים ושוטרים חמושים. אבל אני לא מרגישה ביטחון. רק פחד. כל כך הרבה ממנו.

בחוץ מתנהלת לחימה אינטנסיבית, בפנים פניקה. הרעש הכי קטן מקפיץ. במרפאה מישהו פותח מגירה וכולם מתקפלים.

אני רועדת מפחד לצאת אל מחוץ למרפאה. להיות חשופה מול המתרחש בחוץ. אבל אין ברירה. תכף מחשיך. בסוף אני משתכנעת לעלות על רכב לא ממוגן. שוכבת עם הפנים למטה במאחורה של טנדר. במקום של הכבשים. יהודית ותום איתי.

מהצדדים מאבטחים אותנו שניים או שלושה חיילים, בניהם גל הפעם עם קסדה ונשק.

מציצה בזהירות לשמיים

אולי זו השקיעה היפה ביותר שראיתי בחיים..

וזה מדהים איך העולם ממשיך.

שקיעה בצבעי סגול-ורוד מהפנטת

איך ביום כזה מערכת השמש אינה עצרה מלכת?

שיר למעלות אשא עיני אל ההרים

בזה אחר זה מורידים ומיד אוספים אותנו הלאה בטרמפים, מנקודה זאת לאחרת. חיילים, מילואים, אזרחים, כולם עם אותו מבט עמוק בעיניים. אותו כאב שמהדהד בינינו.

נהג צעיר בטלפון מנסה להרגיע אמא שמבינה שעומדת לשלוח את בנה החייל לעזה. את אח שלו.

״אמא תתני לי אישור ואני אמנע מזה לקרות

אני אשבור לו יד, אני אעשה מה שצריך, אמא״

זורקת מבט למד המהירות. אנחנו על 180. למעשה, כולם על 180.

בסביבות שתיים עשרה בלילה הגעתי הביתה.

“העולם יפה”

העולם יפה. הוא מלמד אותי הרבה דרך כאב.

העולם הזה טומן בחובו סוד גדול

ונדרש הרבה אומץ והרבה הקרבה כדי להציץ בו

כדי לעבור במפגש הכל כך כנה הזה עם הפחד

הכל כך אמיתי

שלא משאיר לך אלא להכנס פנימה

אלא לפגוש את כל מה שבחושך

איך אני אסביר,

מכיר את זה שאתה דלוק במסיבה, אווירה טובה הכל טוב וככה לאט לאט אתה מתחיל להרגיש שאתה יוצא מאיזון ואתה קצת נבהל, אז אתה ניגש לאנשים סביבך שככה האינטרקציה איתם תוציא אותך מזה בקלות וככל שאתה מתקרב אתה קולט שכולם מתפלפים סביבך ולאן שאתה לא מסתכל אתה רואה שכל אחד אוכל את הסרט שלו ואתה מבין שהתשובות שלך לא נמצאות אצל אף אחד מהם ואין לך למי לפנות אלא אל עצמך?

היום שלא אשכח

היום שאף אחד מהם לא ישכח. גל קראוס בפתח יחידת הדיור בה ניצלו חייהם של 18 הצעירים בקיבוץ רעים

אין לאן לברוח

אז כזה.

תסתכל סביב

הפעם אין מי שירגיע אותך וימכור לך סיפור על זה שהכל בסדר.

הפעם אין שום דבר שימנע ממך להסתכל למציאות בעיניים

הפעם אין שום חוצץ בינך לבין המציאות

תגלה שהפעם אין

מי שיעמוד בדרך

ויעזור לך להתחמק מהמפגש העמוק הזה עם עצמך

עם הכאבים שלך

עם הפחדים שלך

עם הרגישות שלך, החולשות שלך, הכאב שלך

ושם מתחת למיטה בין ההריסות מתרחש המוות הכי עמוק בעולם

מוות אגו

השעון מעורר הכי רועש בעולם

כאפת כל הכאפות

לימוד כל הלימודים

בתוך החושך המוחלט והאין סופי הזה בהירות מסנוורת

כל בום זה עוד משהו שאהבת

עוד תשוקה שלך

עוד חלום

עוד מישהו שלא חיבקת מספיק

עוד כאב שאגרת

עוד דחף שעצרת

עוד דמעה שחנקת

אתה מבין שאין לאן לברוח מהכאב, מהחושך, מהאימה, ממשחק הסוף וההתחלה, מחלוקת התפקידים המשתנה, אין לאן לברוח מהמוות.

“בוקר טוב, אתה חי”

ודווקא במפגש הכל כך צמוד כל כך צפוף כל כך חשוף מול המוות דווקא אז

אתה מרגיש אולי לראשונה בחייך,

בוקר טוב, תתעורר, אתה חי.

ואתה מרגיש. כל כך חזק אתה מרגיש.. שכחת כבר איך זה להרגיש אה?

ואתה מרגיש אותו מסתכל עלייך וצוחק: תראה אותך!

שניה לפני שהכל נגמר ולא נשאר ממך כלום

תספר לי עכשיו על מה אתה כל כך שומר בכזאת זהירות ??

מה יש לך שם?

אתה מרגיש אותו פועם חזק, אה?

באיזה מסירות נפש אתה שומר עליו

כל כך התמסרת למשחק ההגנה על הלב

שמרת אותו כמוצג ראווה מבעד חלון זכוכית

ששכחת לשם מה הוא נועד

אתה מרגיש את אלוהים צוחק עלייך

בביישנות אתה פותח את דלתות חלון הזכוכית

ככה אתה מחזיר אותו?

כמו שקיבלת?

מה שכחת שצריך להפעיל את זה אה?

נראה שהתבלבלת, זה לא לראווה זה.

בוקר טוב ילד, אתה חי.

״..אתה עוד תגלה את העולם אם תרצה או לא תרצה

יש עוד זמן להשתנות מן הקצה אל הקצה.. ״

מוקדש לזכרו של גיא שמחי הי״ד, וכל כך הרבה רבים אחרים. זכיתי לראות גבורה בעיניים שלי.

תודה.

סיפור הקרב המלא

סיפור הקרב בקיבוץ רעים מזוית מבטו של גל קראוס – ממש כאן.

זכויות יוצרים
המספר האדום

בדוק גם...

פוגרום

פוגרום בהולנד – תושבי גדרה בין האוהדים המותקפים בהולנד

גם תושבים מגדרה בקרב חבורות האוהדים שנסעו למשחקה של מכבי תל אביב באמסטרדם ומצאו עצמם …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שינוי גודל גופנים