רצו לזכרם

בבוקר ובערב – ריצות זיכרון לזכר ששת המיליונים התקיימו בהשתתפות עשרות מתושבי גדרה

“יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא יום שצרוב היטב בזיכרון של כולנו. לכל אחד מאיתנו יש זיכרון אישי על המפגש הראשון שלו עם ״השואה״ – אם בספר שהיה מונח בארון הספרים בבית, הפעם הראשונה שעמדנו בצפירה או שראינו מספר על היד, השתתפנו בטקס…” כך פתחה מורן המילטון, מדריכת מסעות בפולין, תושבת גדרה ומתאמנת בקבוצת EZERUN את דבריה בכינוס הרצים שהתאסף הבוקר ב 05:30 כדי לרוץ לזכרם.

“עם השנים, נוספו לנו זיכרונות ומפגשים נוספים – דרכים אישיות וקולקטיביות להעביר את נר הזיכרון, לחבר את הארוע הזה, הקשה ביותר, שידע העם היהודי בפרט והאנושות בכלל, אל הכאן ועכשיו שלנו, בייחוד לאור המציאות העצובה בה דור השורדים הולך ומצטמצם, ועלינו מוטלת החובה להיות ״שליחי השליחים״.

אלי ויזל, שורד השואה, אמר:

“ההיפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות.

ההיפך מיופי אינו כיעור, הוא אדישות.

ההיפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות.

וההיפך מחיים אינו מוות,

אלא אדישות בין החיים למוות”

ואולי, בדברים האלו של אלי ויזל, אפשר למצוא את ההבנה, שלמעשים שלנו – יש משמעות…. שיש לנו פה תפקיד שהוא גם זכות גדולה – לעשות מעשים שהם ההיפך מאדישות, להביא את האור, להיות אנשים טובים יותר. להבין, שאם אין אנו למדים מן ההיסטוריה, אין כמעט טעם ללמוד אותה.

לדעת שאת הזוועות הגדולות ביותר שידענו כעם – עשו אנשים רגילים, כאלו שקמו בבוקר, נפרדו מהאישה והילדים לשלום ויצאו לשגרת יומם, אל עוד יום עבודה. אנשים שצייתו לפקודות מבלי להניד עפעף ומבלי לשאול שאלות נוקבות על מהות העשייה שלהם, שכללה בעיקר רצח בשעות העבודה.

אבל לזכור, שלצידם היו גם אנשים, שבעולם שבו הנורמה הייתה להיות לא נורמלי, בעולם בו שלטו השנאה והרצח, הם – בחרו בדרך האור – הושיטו יד לאחרים, סייעו ונתנו תקווה. אנשים שבחרו לא לעמוד מן הצד, והם ההוכחה המדהימה שיש לעולם הזה תקווה ותקנה, ושאפשר לשאוף ולהאמין בחיים שבהם אדם לאדם – הוא אדם!

רצים לזכרם. הריצה בהובלת קבוצת EZERUN היום לפנות בוקר במסלול טיילת חפץ חיים

האומץ לעשות חסד

המילטון סיימה בציטוט מספרו של דויד גרוסמן ״המוות כדרך חיים״:

״אינני שייך לאלה הסבורים כי השואה היא עניין יהודי דווקא. בעיניי, כל בן תרבות, כל אדם הגון, חייב לשאול את עצמו כמה שאלות קשות בהקשר לשואה ולנסיבות שאפשרו את התרחשותה. ואין אלה שאלות ‘יהודיות’ דווקא. אלה שאלות אוניברסליות, על היחס שבין אדם לאדם, על היחס לזר, לשונה, לחלש; שאלות על הנפש האנושית שכה קל לגרום לה להפסיק לדבר בלשון ‘אני’, ולהתחיל לשאוג ‘אנחנו’. שאלות על היחס לכוח, על הדרך שבה אדם יכול לשמר את צלם האנוש שלו מול שרירות זה המנסה למחוק אותו, ועל האומץ הגדול מכל – האומץ לעשות חסד, כשכל כך קל לשתף פעולה עם הרוע.”