עת רצון

דדי שמחי על הפיוט שמזכיר. אחד משבעה סיפורים מיוחדים בפרויקט מיוחד של YNET

עת רצון. דדי שמחי סיפר בפרויקט מיוחד של YNET, פרויקט שקיבל את הכותרת מתוך הפיוט שבחר שמחי, עת רצון, כחלק משבעה סיפורים של גיבורי ‘חרבות ברזל’.

וכך כתב:

בראש השנה, ויש הנוהגים גם ביום הכיפורים, מקובל לומר את הפיוט “עת שערי רצון להיפתח”. בילדותי שמעתי את החזן קורא בקול רועד, בניגון תימני של בית אבא, את הפיוט המרגש הזה בבית הכנסת, ותמיד הקשבתי קשב רב גם אם לא הבנתי לעומק כל מילה.

שהתבגרתי הבנתי שהפיוט הזה עוסק בשאלה פילוסופית של אמונה והמחיר שאתה מוכן לשלם עבורה. מעין דיון תיאורטי, אמוני, בסיטואציה לא הגיונית שבה אב מקריב את בנו יחידו בשם אמונתו המוחלטת באל.

היום, אחרי שגיא שלי נפל בקיבוץ רֵעים, לאחר שנלחם במחבל בידיים חשופות והציל 30 אנשים שנמלטו מפסטיבל נובה, הפיוט הזה נוגע בי בשאלות אישיות ורגשיות שמעסיקות אותי יום ולילה, שאלות שפוצעות את ליבי הקרוע ומטלטלות את מוחי בניסיון להבין למה זה קרה לי.

“דָּפְקוּ בְּשַׁעְרֵי רַחֲמִים לִפְתֹּחַ, הַבֵּן לְהִזָּבַח וְאָב לִזְבֹּחַ” – לעיתים אני שואל את עצמי האם החינוך שבני קיבל בבית והדוגמה שראה בקריירה שלי הם אלה שגרמו לו לצאת ולהילחם ללא נשק, להציל אחרים ולהקריב את חייו במקום להיכנס לממ”ד.

האם חינוך כזה לילדינו גורם להם בצומתי החיים לקבל החלטות שייתכן ויובילו להקרבה ואפילו הקרבה עליונה למען אמונה בצדקת הדרך, אמונה במולדתנו הנצחית? האם במעשנו זה אנו בעצם העוקדים המודרניים?

לא ולא. בני אכן גדל בבית שבו המדינה חשובה מאוד, השירות המשמעותי בצה”ל והתרומה למדינה היו אדני היסוד בחינוך שקיבל יחד עם אחיו, אך בסוף את החלטותיו קיבל גיא לבד. באומץ לב, מתוך בחירה חופשית ואחוות לוחמים, הוא לא נעקד; הוא עקד את עצמו על מזבח המדינה והחברים.

אני עצוב וכואב אך גם גאה מאוד בבני הקטן, שנלחם על ערכים שהאמין בהם, שבחר את דרכו לעזוב את העולם ולא החליטו עבורו. “וַהֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל, עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ… אַל נָא יְהִי עוֹלָם בְּלִי יָרֵחַ – עוֹקֵד וְהַנֶּעֱקָד וְהַמִּזְבֵּחַ”.

הפרויקט המלא ב YNET – ממש כאן.