מרכז חוסן שדרות בחזית הלחימה.
לפני כארבע שנים התחלתי לעבוד במרכז חוסן בשדרות אחרי שירות קבע ארוך כקצינת בריאות נפש בצבא. מאז אני מסתובבת עם פק”ל בבאגז’ של הרכב: אפוד מגן שקיבלתי לא מזמן מחוסן, בחסות “הקרן לידידות”, ווסט זוהר עם הכיתוב “מרכז חוסן” ובתוכו פנקס, כלי כתיבה, עטים ומגנטים של מרכז חוסן ותיק עם אביזרי טיפול לכל מקרה שלא יבוא.
לגור בגדרה ולהיות מטפלת במרכז חוסן שדרות זה אומר להיות מוכנה תמיד להקפצה. השקט הוא תעתוע. 40 דקות ואתה בעוטף עזה.
כשאני מגיעה הביתה, בסוף יום עבודה שגרתי, אני יכולה באופן לא מודע, להוריד את העוררות והדריכות, עד הפעם הבאה, אבל מי שגר בשדרות חי בעוררות ובדריכות מתמדת.
זה לא ששנים (מאז מבצע צוק איתן) היה שקט בעוטף, היה “סוג של שקט”. שקט כזה שברור לכולם שהוא עשוי להעלם ברגע. התושבים בשדרות חיים במציאות חיים לא נורמלית. חלק גדול ממי שחי בשדרות עלול לקפוץ מכל רעש פתאומי. רעש שגרתי של משאית שפורקת מטען או דלת תמימה שנטרקת, דרוכים כמו קפיץ.
למצב המורכב יש השלכות על כולם, ילדים, נוער, מבוגרים וקשישים. המצב הזה נמשך כבר הרבה שנים. אם תשאלו שדרותי, תבינו, שמה שהתקשורת קוראת לו “טפטופים” הוא ממש לא גשמי ברכה. ו”עוד סבב” הוא לא בדיוק דבר שניתן להקל ראש בו. כי הוא מחזיר אותך, מטבעו של סבב, לנקודת ההתחלה.
אז אתם מבינים? בשדרות לא היה שקט. מה שהיה לפרקים היה שקט מדומה. בשדרות ביום ובלילה שומעים פיצוצים, לא רק במבצעים צבאיים. ויש מדי פעם אזעקות ‘צבע אדום’, שמהווה כל פעם תזכורת לכך שהמצב עשוי להשתנות כל רגע. מציאות הפכפכה ומסוכנת.
כמו שבטח כבר הבנתם, אם קראתם עד כאן, המעבר מאפס למאה הוא מהיר. עבור מטפל בחוסן שדרות, התפקיד דורש הסתגלות מהירה, מקצועיות, גמישות, יצירתיות ויכולת עבודה בתנאי לחץ. והכי הכי חשוב: תמיכה משפחתית: כי אם לפני 4 שנים, הילדים שלי שהיו אז בני 12, 7 ו-5, לא היו שואלים יותר מדי שאלות על למה אמא נוסעת למקומות מסוכנים. והשאלות הבודדות ששאלו היו נענות ב”כשיש אזעקה אני נכנסת למקום מוגן”, זה כבר לא מספק ילדים בני 16, 11 ו-9, וגם לא את אבא שלהם, שמבין שאשתו תצא לשדרות כך או אחרת, ולכן הדבר הנכון לעשות הוא לתמוך בה, לוודא כל פעם שהיא הגיעה בשלום ולקוות לטוב.
השורות האלה נכתבות כשבוע מתום המבצע, והן עבור מי כל מי שירצה לקרוא ולהבין מה קורה לא רחוק מכאן, מנקודת מבט סובייקטיבית לחלוטין של מי שמטפלת בנוער ובמבוגרים בשגרה דרך מרכז חוסן, כמי שבחירום יוצאת לביתם של תושבי שדרות עם אנשי טיפול נוספים: להרגיע הורה לילד בוכה, לשוחח עם קשישה בודדה, להקשיב לנער או לנערה שהאזעקה תפסה אותם בחוץ, לתת כלים לוויסות רגשי והרגעה, להזכיר להם שהם יודעים להירגע, ולהבין בין מה שבשליטתם למה שאינו בשליטתם, לחזק אותם ולמעשה לעזור להם לפתח ולשמר חוסן.
ההסלמה התחילה ביום שני 10/5/21, בקבוצת הווטסאפ של מטפלי חוסן שדרות, התארגנו מהר למשמרות. אנחנו צוות גדול של מטפלים, לכולם יש עבודה. ברגישות רבה, אירית, המנהלת הקלינית שלנו, ידעה לומר לי כבר ביום שני בערב, כשהצעתי להשתבץ ביום שלישי למשמרת: “תשמרי את הכוחות, נצטרך אותך ברביעי”. היא צדקה.
יום רביעי, 12/5/21, היה יום עבודה ארוך שהחל ב-8 בבוקר והסתיים ב 24:00 עבורי. זה היה היום הקשה בו נהרג עידו אביגל ז”ל בן ה-5 מפגיעת רסיס ואימו שני נפצעה קשה. מטבע הדברים, לא אשתף בפרטים הקשורים לפונים לסיוע, כדי לשמור על פרטיותם. אשתף בתחושותיי האישיות כפי שבאו לידי ביטוי ביום הארוך והקשה הזה.
יום רביעי היה עמוס במתן מענה טלפוני ובביקורי בית אצל משפחות, אליהם אנו המטפלים יוצאים בזוגות. זה היה יום חם, הסתובבנו בשדרות עם אפודי מגן ועליהם ווסטים זוהרים. הצוות של המטפלים הם קצת כמו יחידה צבאית. מגיבים מהר, מתארגנים מהר, מקבלים משימה ולדרך. אחד נוהג, שני מנווט. אחד מדבר עם הורה, שני מעסיק ומדבר עם ילד. ביום רביעי אחה”צ סיימתי משמרת ונסעתי הביתה. אחרי שעתיים נודע לנו על פגיעה בבניין מגורים. התמונה התבהרה מהר. יש נפגעים. הדופק עולה.
ב- 21:00 באותו יום רביעי, יצאתי שוב לשדרות כשבדרך אספתי מטפלת נוספת ונסענו יחד. חושך. הנסיעה הייתה מתוחה. העובדה שביקשו שנחזור, העידה על חומרת העניין. הגענו לשם תחת אזעקות ופיצוצים. כיפת ברזל פעלה כנגד מטחים כבדים מכוון רצועת עזה, ראינו אותם היטב מעל כביש 232 בדרך לשדרות. לנסוע מהר? לנסוע לאט? להגיע מהר או להאט כדי שאוכל לעצור !? בכל מקרה רק 15 שניות (במקרה הטוב). מה שלא יהיה, נסענו לבושות באפודי מגן. הגענו בשלום. דבר ראשון: ווטסאפ הביתה: “הגעתי, אעדכן כשאצא חזרה”.
התכנסנו כל הצוות במרכז חוסן, יצאנו בזוג למקום הנפילה. תשאלו: איך מספרים לילדים קטנים שחבר שלהם נהרג? ומתי? איך לוקחים מהם את הכאב הזה? אפשר בכלל!? כי אם היה אפשר, אני בעצמי הייתי לוקחת מההורים את התפקיד הקשה הזה. אבל אי אפשר. מה שאפשר ונכון לעשות הוא להרגיש את הכאב שלהם, לחזק אותם, להחזיר להם את האמונה בכוחות שלהם, את החוסן שלהם ואת היכולות להם ולהזכיר לכולם (גם לעצמי) שמותר לפחד. מותר לפחד וצריך וכדאי לתפקד. כל אחד כפי יכולותיו ומסוגלותו.
לפעמים צריך לנשום עמוק, להזכיר לעצמנו שיש לנו תפקיד ויש לו משמעות עמוקה וגדולה. זאת התשובה שלי גם לילדים שלי. לשאלה שלהם למה צריך לנסוע לשדרות עכשיו, ולמה דווקא אני.
ושרק נדע כולנו ימים של שקט. לא שקט מדומה, שקט אמיתי.
מופע מרובה אומנים באמפי גדרה ייערך בחול המועד סוכות מופע מרובה אומנים צפוי לעלות על…
קורס הכשרה למדריכים צעירים, בארגונו של אשכול שורק דרומי, ייפתח בקרוב במסגרת שורק-טק מד"צי האשכול.…
דדי שמחי, אשר שכל את בנו ביום פרוץ המלחמה, עם מאמר נוקב לקראת ציון שנתיים…
שורר בר יין הופך לטברנה יוונית לרגל החג. היום ספיישל יווני בבר היין, היום, יום…
רוכב אופנוע נפצע באורח קשה בהתנגשות עם טרקטורון RZR תאונה קשה בגדרה. רוכב אופנוע כבן…