“חייבת לך את חיי”

סיפורי הזוועות מרגעי האימה במתקפת הפתע הרצחנית ממשיכים להתברר. סיפור אחד של ארבע בנות שניצלו מהתופת על ידי ליאון בר ז”ל מגדרה מתפרסם

סיפור גבורה. ככל שנשמעים יותר ויותר סיפורי הזוועות מרגעי המתקפה הרצחנית שהתרחשה בדיוק לפני שבוע, וככל שאנו נחשפים ליותר סרטונים ותמונות מהמקום, כך קשה עוד יותר לתפוס את גודל הזוועה.

סיפור אחד של צעירה בשם ליאור אוחיון חושף את גודל התרומה של ליאון בר ז”ל מגדרה להצלת הצעירים באותה המסיבה:

היינו במסיבה שמחים ומאושרים במחשבה שזה יהיה ערב בלתי נשכח, לעולם לא חשבנו שהוא יהיה בלתי נשכח מהסיבות האלו. רקדנו והתחילו הטילים, נכנסתי לפאניקה. כולנו שכובים על הרצפה מסתכלים על השמיים שמלאים בצבעים כמעט נראה כמו זיקוקים.

חיכינו שם עד שהמשטרה אמרה לנו להתפנות למכוניות ולנסוע. בזמן שהשמיים בוערים אנחנו עושים תמונה מהולה בהרבה עצב ובלבול, מחייכים כשרקטות מעלינו עדיין לא מבינים את גודל האסון.

נכנסו לאוטו ונתקענו בפקק, פתאום שומעים צעקה של מישהו ״מחבלים!! צאו מהמכוניות!!!!” יריות מתחילות להשמע מאחורנו מתקרבות, ואנחנו רצים בלי להבין לאן.

פתאום מישהי נורתה ברגל, כיסיתי את העיניים כדי לא לראות עוד זוועות- עכשיו אני מסתכלת אך ורק על הרגליים כדי לא ליפול. הריצה הפכה למהירה יותר ומכל מקום נשמעו יריות. אנחנו מתחילים לרוץ לכיוון השדות ומישהו צועק “אתם רצים לכיוון בארי כבשו את בארי” מתוך השדות של בארי רצים אחרינו מחבלים. אני רצה כבר שעתיים תשושה, אנחנו מגיעים לשטח פתוח בסביבות השלושים אנשים ולא יודעים לאן ללכת.

ממולנו אנחנו רואים שני מחבלים שרצים לכיווננו ויורים. קבוצת ישראלים גדולה שמתחבאת בתעלה ליד עץ קוראת לנו להתחבא איתם, אני מבינה שאם אני רואה אותם כנראה שגם המחבלים.

אני רצה לכיוון אחר מכולם שומעת המון יריות וצעקות ומבינה שעשיתי את המעשה הנכון. אני מוצאת את עצמי לבד בלי חברים מתחילה לרוץ בתוך השדות, אני רואה שלוש בנות מולי אני מבקשת מהן שיהיו איתי כי אני לבד. אנחנו רצות ומכל כיוון מקיפות אותנו היריות, אין לאן עוד לברוח. נשכבנו על הדשא ליד שיח וכיסינו את עצמנו בעלים, מתפללות שאף אחד לא ימצא אותנו. אנחנו מתקשרות למשטרה, המשטרה מבטיחה שתבוא לחלץ אותנו, שלחנו את המיקום שלנו וברגע שהם פתחו את המיקום הם אמרו לנו שהם לא יבואו עד שהצבא לא יסיים עם המחבלים. קצין מצהל אמור לבוא לחלץ אותנו עכשיו, דיברנו איתו בטלפון ואמר שיגיע, אנחנו שולחות לו את המיקום והוא אמר שהוא לא יבוא לשם. אני לוחשת לו בבכי ובלב אני צורחת, שאם הוא לא מגיע אנחנו לא נהיה בחיים יותר, הוא אומר שהוא מצטער ומנתק. אני מבינה שאנחנו לבד אין מי שיגן עלינו. אני מחליטה להעלות סטורי בתקווה שמישהו יבוא והטלפון שלי נכבה.

אני מתפללת לאלוהים משתדלת לא לנשום ולא להרעיש כשאני שומעת את המחבלים מדברים לידנו, שומעת את השמחה שלהם צועקים אללה וואכבר ושומעת עוד צרחה של ישראלי שמצאו אותו במחבוא.

אני מבינה שהמחבלים סורקים את האיזור וזה רק עניין של זמן עד שהם ימצאו אותנו, אנחנו כל כך קרובות אליהם, אנחנו הבאות בתור. לאחר שש שעות במחבוא, בתוך שטח אש כשהיריות וההפגזות לא נפסקות, כשעדיין שומעים את קולות המחבלים סביבנו ובלי יכולת לתקשר עם כל האהובים שלי, בחור בשם רמי דודיאן מחליט לקחת על עצמו את האחריות לחלץ אנשים. רמי בדרך אלינו, הוא לא מוצא אותנו וגם לא יכול להתקרב לאיזור זה מסוכן מידי. נגמרת לנו הסוללה, עכשיו אנחנו עוקבות אחרי הצפצופים של הרכב זוחלות על הדשא לכיוון הצפצופים.

ואז הגיע המלאך השומר שלי לאון קורא לנו להכנס אל הרכב. אני לא אשכח שבתוך כל הטירוף ביקש שנתקשר לאשתו להגיד לה תודה שהסכימה לו לצאת מהבית ולהגיד לה שהוא עושה משהו חשוב ומציל אנשים, להרגיע אותה שלא תדאג. אני רוצה להודות לך לאון להודות לך ולכל המשפחה שלך, בזכותך אני היום בחיים, בזכותך המשפחה שלי היום מתפקדת, בזכותך עוד המון משפחות וחברים קיבלו את האהובים שלהם בריאים.

אל”מ לאון בן מוחה (בר) ז”ל שנרצח ע”י מחבלים בזמן שחילץ פצועים וגופות, בזמן שהמדינה לא תפקדה היית הגיבור של כולנו הלב שלי כואב שלקח מלאך כמוך מהעולם הזה. כל שנותר זה רק להגיד תודה, אני חייבת לך את חיי, משתתפת בצער המשפחה תמיד תזכרו שהיה גיבור.

בר חזר בשלום לביתו ביום שבת לאחר שהציל את ליאור וצעירים רבים נוספים מהתופת אך מצא את מותו כאשר חזר לזירת הקרבות עם המחבלים ביום למחרת.

(תמונת השער והתיאור במילותיה של ליאור אוחיון מתוך השיתוף באינסטגרם)