גדרה היום חדשות המושבה גדרה
אולי יעניין אותך גם:
סיפורה של יפה רוזנטל דרמר, ילידת גדרה, חושף טפח נוסף בהיסטוריה של המושבה
בימים אלו השר רון דרמר, הנחשב בעיני רבים השר המשפיע ביותר בממשלת ישראל, עסוק עמוק בגיבושה של עסקה לסיום המלחמה כראש צוות המשלחת הישראלית לשיחות המתקיימות בקהיר.
ההמתנה לתוצאות השיחות בקהיר היא גם הזדמנות טובה לספר את מה שרבים מתושבי גדרה לא מכירים בנוגע לשורשיו המקומיים של השר, במושבה הקטנה אליה עלו סבו וסבתו בשנות השלושים, בה נישאו ובה הביאו לעולם את יפה רוזנטל, לימים יפה רוזנטל דרמר, אימו של השר.
בשנת 2008 התראיינה רוזנטל-דרמר לפרויקט תיעודי ‘תולדות ישראל’ למראיין אריה הלבני ובו סיפרה במיקוד בפירוט רב על ילדותה ונערותה בגדרה, שנים שאותן היא זוכרת כילדות נפלאה ומינימליסטית השזורה בהיסטוריה ציונית עמוסה בשנים של מאבק במנדט הבריטי, עליה בלתי לגלית, מלחמת הקוממיות, קליטת עליה ושנות צנע.
מתוך הראיון המלא, הזמין לצפייה – ממש כאן, בחרנו להביא את הסיפורים המרכזיים השזורים בהיסטוריה המקומית הגדרתית:
ילדות כפרית
רוזנטל-דרמר נולדה בגדרה בשנת 1936 ליוסף ולרבקה רוזנטל, שניהם עולים חדשים בעצמם מאירופה אשר נמצאה באותה התקופה בסערת עליית הנאצים שלפני מלחמת העולם השניה. הוריה עלו לארץ בשנים 1932,1933 ונישאו בגדרה.
את ילדותה, לצד אחיה הגדול אמנון הבוגר ממנה בשנתיים ולצד אחיה הקטן יעקב העבירה בשכונת המושבה הגרמנית בגדרה, שכונה הקיימת באותו השם עד היום.
עיקר הזיכרונות משנות הילדות שלה היו תמונות של יישוב חקלאי אשר הפעילות הציבורית בו נסבה סביב הגורן המרכזית (בה ממוקם כיום מגרש מכבי צעיר בצמוד לשכונה הגרמנית), מקום שבו עסקו בפעילות החקלאית וגם מקום משחק מרכזי לילדי המושבה.
זיכרונתיה מבית הספר היו של כיתות קטנות מאוד שלעיתים הביאו את המורים לאחד כיתה משכבה אחת עם כיתה משכבה שמעליה לפעילות משותפת.
את הילדות בגדרה היא זוכרת כבטוחה מאוד “לא נעלתי את הדלת אף פעם בגדרה.” ומינימליסטית מאוד “קניתי נעליים אולי פעם בשנתיים בתל אביב”.
“בלבוסטה”. יפה רוזנטל דרמר, 2008 ירושלים
יישוב קטן מוקף בכפרים ערביים חוגג את הכרזת
בילדותה פגשה בשכנים רבים מקרב תושבי חמשת הכפרים הערבים שהיו ממוקמים סביב גדרה, בעיקר באלו שעבדו במלאכות שונות במושבה עצמה.
את השכנים הערביים היא זוכרת כאנשים שהיו ממוקדים בעבודה ולא היו עוינים את התושבים היהודים לפני פרוץ מלחמת העצמאות.
החיכוך העיקרי עם השכנים הערבים היה במישור הפלילי במסגרתו חוליות של ערבים היו נוהגים, לצערנו כפי שקיים גם כיום וכפי שהחל כבר בשנים הראשונות של היישוב, לפשוט על המטעים החקלאיים ולבזוז בבקר ובציוד. אביה, יוסף, לקח חלק גם הוא במשמרות שמירה כנגד אותם חוליות שנהגו לפשוט על המטעים והחקלאים לגנוב בקר.
רוזנטל-דרמר נזכרת במעמד הכרזת תכנית החלוקה בכ”ט בנובמבר 1947 שלה כולם הקשיבו במקלטי הרדיו ולאחריה פרצו ריקודים בהם השתתפו והשתלבו גם התושבים הערבים שלא ראו בתחילה פסול בהקמת מדינת יהודית בישראל עד שהחלה מתקפת מדינות ערב את היישוב היהודי וציפו לתמיכת הערבים מפנים.
כזכור לכל מי שחי בתקופה זו גם בגדרה פרצו באופן ספונטאני במעגלי הורה רבים מחוץ לבתי הכנסת וגם בסנטוריום של בן גפן, סמוך לביתה שבו השתתפה בעצמה בחגיגות.
בראיון היא נזכרת במריבה של אימה, לה היא היתה עדה כילדה בת 12, עם אחד מהפועלים הערבים שלשיטתו ניסה להרגיע אותה באומרו שלא צפוי לה פגיעה במלחמה מאחר והתכנית של התוקפים היא להרוג רק את הגברים ולא לפגוע בנשים והילדים.
מארחים ומחביאים
מנקודת השפל במצב הבריכות כיום בגדרה קשה לתפוס זאת אך בזיכרונותיה של רוזנטל דרמר הבריכה האזורית אליה הגיעו מכל יישובי האזור היתה בתקופה ההיא בסמוך לביתה בגדרה.
לבריכה הגיעו גם קצינים בריטים לרוב משני מחנות חיל האויר הבריטי שהיו ממוקמים קבע באזור גדרה ובהם פועל חיל האויר הישראלי גם כיום, חצור ותל נוף, קצינים אשר התקבלו בשמחה על ידי המארחים המקומיים.
לצד קבלת הפנים לבריטים, זוכרת רוזנטל-דרמר גם צדדים אחרים לחלוטין עם נציגי השלטון הבריטי במושבה.
היא זוכרת שהבריטים היו נוהגים להגיע לפשיטות על המושבה עם אמצעים לגילוי מתכות בניסיון לאתר את הנשקים והתחמושת האסורה שאנשי היישוב היהודי הטמינו ב’סליקים’ בבתי התושבים.
היא גם זוכרת שאת הנשקים היו מטמינים יחד עם חומרים שונים שעטפו את הציוד כדי שגלאי המתכות לא יזהה את המתכת המוטמנת פנימה.
פרשת אוניית המעפילים
בשנת 1947 הגיעה המתח עם הממשל הבריטי לשיא כאשר הבריטים ממשיכים בניסיונות לבלום את העלייה הבלתי לגאלית לישראל, עלייה שרובה ככולה נערכה ממדינות אירופה וכללה ניצולי מחנות ההשמדה של הנאצים.
אחת מהאוניות הללו, ‘שבתאי לוז’ינסקי’ שמה, התקבלה בחוף על ידי פעילי עלייה שגויסו מגדרה.
בין הפעילים שגויסו בהתנדבות למשימה היה גם אביה של רוזנטל-דרמר אשר סיפר לה על המבצע רבות.
בתיאורו הוא מזכיר את הנחישות על העולים להגיע לחוף למרות שמרביתם לא ידעו לשחות ונעזרו בחבלים שעגנו את האוניה לחוף ומזכיר את הערבי המקומי אשר זיהה את הכוח בדרכו לאוניה אך שוחרר על ידם ללא פגע למרות החשש שילשין לשלטונות הבריטיים.
השלטונות אכן הגיעו לחוף העגינה ותפסו את מרבית העולים והפעילים שסייעו בידם בחוף אך לא ידעו להבדיל מי הוא מי מאחר וכל הפעילים שרפו מבעוד מועד את תעודות הזהות שלהם כדי שלא יוכלו להבחין מבין הקהל מי הוא עולה חדש.
שריפת תעודות הזהות לא הובילה לשחרור העולים אלא לגירוש של כלל הנתפסים למחנה בקפריסין.
אביה של רוזנטל-דרמר ניצל מהגירוש לקפריסין ברגע האחרון כאשר על רציף הנמל בחיפה, אחרי מסע ארוך במשאית צבאית פתוחה ללא מזון או מים, מזהה אותו אחד מהקצינים הבריטים שאירח בזמנו בביתו בגדרה כתושב ותיק ופוטר אותו מהגירוש.
חלק אחר מהעולים הצליח להגיע לגדרה ואחדים מהם אפילו התארחו לפרק זמן בבית המשפחה בשכונה הגרמנית לפני שפוזרו בקיבוצים השונים כדי לטשטש את מיקום העולים החדשים ולהימנע מתפיסתם על ידי הבריטים.
מפקדת פיקוד דרום
משהחלה מלחמת העצמאות היתה רוזנטל דרמר כבת 12 והיא זוכרת היטב את התמונות של המשורינים אשר הגיעו לגדרה יחד עם החיילים הרבים שהוצבו במקום ששימש כמפקדת פיקוד דרום בפיקודו של יגאל אלון.
את המפגשים עם החיילים היא זוכרת כמפגשים עצובים לרוב מאחר ולאורך המלחמה יצאו החיילים לקרבות בחזית הדרום עם הארמיות המצריות, קרבות שמהם חלקם לא חזרו.
החיילים היו נוהגים, אולי לשם מזל, לכתוב את שמות חברותיהם בגיר לבן על המשוריין מחוץ.
המלחמה היתה ממושכת ובמהלה המשיכו הלימודים בבתי הספר תוך הקפדה על ‘סמיכות למרחבים המוגנים’ וזאת על ידי פיזור הכיתות ללימוד במספר מוקדים רב לרוחב היישוב בבתים בהם היה מרתף או אזור מוגן יותר המאפשר התמגנות בעת תקיפה אפשרית של האויב.
היתה ונשארה גדרתית. יפה רוזנטל דרמר 2008, ירושלים
הוראת פינוי לגדרה
למרות שבדיעבד גדרה לא הותקפה במלחמת העצמאות, ציבור התושבים היה תחת איום תקיפה מידי במהלך המלחמה.
האיום הלך וגבר כאשר התבשרו התושבים על כיבושה של יד מרדכי בידי המצרים והמשך תנועתם צפונה.
עם הבנת תמונת מצב הלחימה הונחו האזרחים על ידי פיקוד ההגנה לפנות את גדרה ולעבור לישובים צפוניים יותר ולהעביר את בתיהם לשימוש החיילים שנותרו בגדרה והגיעו להתבצר ביישוב לקראת קרב צפוי עם התוקף, זאת מאחר והדרך הראשית צפונה עברה דרך גדרה.
בשונה מחלק מהשכנים, משפחת רוזנטל קיבלה את ההוראה בהבנה ועזבה את גדרה, כאשר הם נוסעים בטרמפים, לבית חברים בראשון לציון, חברים אשר הכירו עת עלו ארצה מוקדם יותר אותם חברים והשתכנו לפרק זמן בבית המשפחה בגדרה.
בראשון לציון זוכרת רוזנטל דרמר מקרה טראומתי אחד בו היתה בטיול בגן המושבה, הסמוך ליקב, וללא כל התראה מקדימה היתה עדה להתקפה מצרית על ידי שלושה מטוסים מפציצים אשר הטילו פצצות על היישוב ואחת מהן נפלה בסמוך למקום המצאה.
המקרה הטראומתי האיץ את חזרתה של משפחת רוזנטל לגדרה, שם מצאו את הבית כפי שמסרו אותו והופתעו לגלות שהחיילים לא ישנו במיטותיהם אלא על הרצפה ולא השתמשו אפילו לא בכוס אחת מהמטבח.
פינוי הכפרים
תמונה נוספת הזכורה לה מהמלחמה היא היום בו היתה עדה לפינוי המוני של הכפרים השכנים.
בתוך פרק זמן קצר ראתה עשן עולה מאחד הכפרים ומאות כפריים נמלטים מהמקום באופן שאותו הבינה כמאורגן על ידי מדינות ערב שהאיצו בתושבים לפנות את היישובים תוך הבטחה שישובו בקרוב לביתם.
כך ננטשו כל חמשת הכפרים הסמוכים לגדרה ומרבית הפועלים שאותם הכירה עד למלחמה, למעט קומץ פועלים בדואים, לא נראו שוב בגדרה.
קולטים עליה – תקופת הצנע
את השנים שאחרי מלחמת העצמאות זוכרת רוזנטל דרמר כשנים קשות במובן הכלכלי לאור הצורך בהפניית המשאבים לקליטת עלייה.
תוך כדי תקופת הצנע היא זוכרת שאימה התנדבה לסייע לנשות העולים החדשים בגדרה, מרביתן עולות תימן, אשר השתכנו במעברה בצפון היישוב.
חוסן של צבר עובר בירושה
רוזנטל דרמר עברה להתגורר בארצות הברית לאחר שירות התנדבותי בגדנ”ע אשר אותו היא זוכרת כשירות מחשל במסגרתו עברה גם קורס מפקדות כיתה בראש הנקרה.
כאשר נשאלת מה היא לקחה מהילדות בגדרה להמשך חייה מספרת רוזנטל דרמר שהילדות הקשה הכינה אותה לעבור כל מכשול ולהשיג מטרות שלאחרים נראו כבלתי ניתנות להשגה.
את החוסן המנטלי שרכשה בילדות המחוספסת בגדרה של פעם היא טוענת שהורישה תוך כדי חינוך ילדיה גם לרוני, היום השר דרמר. כאשר דרמר הצעיר הגיע לביקור בישראל ויצא לטיול אתגרי בצוק מנרה עם חבריו היה זה רון שהצליח להגיע עד לפסגה כאשר חבריו התייאשו בדרך בשל חוסר במים והמסלול התלול. הוא הסביר להם שאת הנחישות והחוסן לעשות זאת למרות שלא היה בכושר גופני עדיף קיבל עוד בילדותו מאימו כאשר ניסה להתלונן על קשיים וקיבל תשובות בסגנון ‘אתה ממשיך או שאתה נשאר כאן לבד’.
הראיון המלא ביוטיוב – ממש כאן.
יפה רוזנטל דרמר 1936-2025, “מורת המאה”
מוקדם יותר השנה הלכה יפה רוזנטל דרמר לעולמה והיא בת 89.
השר דרמר הספיד את אימו פורסם את לשון ההספד בדף הפייסבוק שלו.
ההספד שנשאתי לאימי: “הכבוד הגדול ביותר בחיי היה להיות הבן של יפה”
כשהחלו להתפשט הידיעות על פטירתה של אימי, בני משפחה וחברים שלחו דברי תנחומים, ושיתפו בזיכרונות שלהם עליה.
הם כינו אותה “כוח טבע”, “אחת ויחידה”, “Powerhouse”, “Matriarch”.
יפה רוזנטל, יפה דרמר, או כמו שרוב האנשים קראו לה — יפה, הייתה כל הדברים האלו ועוד.
היא הייתה אישה יוצאת דופן, שחיה חיים יוצאי דופן, והותירה חותם יוצא דופן על רבים כל כך שזכו לפגוש בה.
הסיפור שלה התחיל כאן בגדרה, בשנת 1936. היא נולדה השנייה מבין שלושה ילדים ליוסף ורבקה רוזנטל, שהייתה ציונית גאה שנותרה נאמנה לאמונה ולמסורת של העם שלנו שהעבירה אותם לביתה היחידה.
לאימי הייתה ילדות אותה נהגה לכנות אידיאלית, עם מעט אמצעים אך שפע מהדברים החשובים באמת: משפחה אוהבת, חברים קרובים, מורים מצוינים, ותחושת שליחות שתאמה למדינה היהודית שהוקמה באותה תקופה.
סיפורי הילדות שלה צרובים בזיכרוני. איך מרטה נוצות מעוף בדרך מהשוחט כדי לעזור לאימה בהכשרתו; איך אכלה תירס בבריכה של המושבה בקיץ; איך חגגה את הצבעת החלוקה באו”ם בריקוד דבקה עם הערבים מכפרי האזור; ועוד סיפורים רבים.
בגיל 15, עברה אימי עם משפחתה לארצות הברית.
כשהגיעה לאמריקה, ליבה נותר בישראל. אבל היא התמסרה ללימוד השפה והמנהגים של הארץ החדשה הזו – והיא נותרה אסירת תודה לארץ שפתחה בפניה את הדלת, כפי שעשתה זאת עבור מליוני מהגרים נוספים.
אחרי שסיימה את לימודי התיכון והחלה ללמוד באוניברסיטה, היא קיבלה החלטה מתוך חוסר אנוכיות טהורה, כמו החלטות רבות כל כך לאורך חייה, היא עצרה את לימודיה כדי לעבור לניו יורק ולעזור לאחיה אמנון.
אמנון לימד בבית ספר יהודי כדי לממן במקביל את לימודי הרפואה שלו. הוא גילה די מהר שהעבודה הכפולה הזו הייתה יותר מדי, אפילו בשבילו. אז יפה הגיעה לעזור.
היא סיפרה לי שהיא עשתה זאת לא עבור אמנון, אלא עבור אביה האהוב יוסף, שלידו היא תיקבר היום. יוסף היה פועל בניין, המקצוע שרכש לאחר שעלה לישראל מגרמניה. אימי ידעה שאביה יעבוד עד כלות כדי לממן את הלימודים של אמנון; אז בגיל 18 היא החליטה שהיא תממן את הלימודים של אמנון במקומו.
חוסר האנוכיות הזו הניבה פירות רבים. אמנון הפך לקרדיולוג ילדים מהטובים בעולם ועזר להציל את חייהם של ילדים רבים מספור, בהם ביתו של אחד הנוכחים כאן היום. חוסר האנוכיות של יפה ממשיך לתת את אותותיו גם כעת.
היה ברור שאימי הייתה מחנכת מלידה. היא זכתה בתואר “מורת השנה” ובמשך עשרות שנים לאחר מכן, תלמידים לשעבר סיפרו לה שהיא הייתה המחנכת הטובה ביותר שהייתה להם.
על אף שעצרה את הלימודים כדי לסייע לאמנון, אימי הייתה נחושה לסיים את לימודיה, והיא שבה למיאמי.
מעט אחרי שקיבלה את התואר שלה, ניגש אליה גבר שניסה לחזר אחריה ללא הצלחה, ואמר: “יפה, אני יודע שאני לא מספיק טוב בשבילך, אבל תני לי להכיר לך מישהו שכן”. האיש הזה היה אבי.
הם נפגשו במאי 1961, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון. בדייט השלישי אבי הציע נישואין — וביוני כבר נישאו.
שנתיים אחר כך נולד אחי דויד, וסבי יוסף בנה להם בית ליד בית הספר היהודי, אליו שלחה אימי את ילדיה כדי שיגדלו עם חינוך יהודי. היא חיה בבית זה במשך קרוב ל-60 שנה, והבית הפך להיות מרכז החיים שלנו.
שנים ספורות לאחר מכן, אבי החליט להתמודד על ראשות עיריית מיאמי ביץ’. אימי התנגדה בתחילה, אך כתמיד שמה את טובתם של אחרים לפניה, התייצבה למענו בכל הכוח כדי לקדם את מסע הבחירות ברחבי העיר.
וכך, ביום הרביעי של מלחמת ששת הימים, יוני 1967, עם אישה צברית לצידו, הביס אבי את בנו של הנשיא לעבר פרנקלין רוזוולט — ונבחר לראשות העיר.
ביום ראשון השבוע, כשאמי נפטרה, צוין ‘יום האם’ באמריקה. היה זה הולם לדמותה, לא רק משום שהייתה אם יוצאת דופן, אלא כאשת ראש העיר, היא החליטה לפתוח את ביתה לכל אמהות מיאמי ביץ’ ביום האם.
עם אמה וחמותה בלבד לצידה, היא האכילה מאות אנשים באירוע השנתי הזה.
זה היה סימן לעתיד לבוא.
ילדותי הייתה מלאה בארוחות ראש השנה גדולות, סעודות ליל סדר ענקיות וארוחות שבת גדושות. כולם התקבלו בברכה לשולחנה, במיוחד אורחים בהפתעה. ואמי עשתה הכל – קניות, בישול, ניקיון – עם מעט עזרה, אם בכלל.
כשהייתי בגן, הגננת תיארה את העבדות במצרים כקימה מוקדמת בבוקר, ועבודה לאורך כל היום עד לקריסה לשינה מתוך תשישות. אמרתי למורה שאני מכיר עבד – אמא שלי.
אמא תמיד אהבה לספר את הסיפור הזה, אבל היא אהבה לחיות את הסיפור הזה אפילו יותר.
היא אהבה לחגוג את המסורת היהודית שלנו ולהעביר לילדיה ולנכדיה את מה שהועבר לה. היא ראתה את עצמה כחוליה בשרשרת של 200 דורות, והיא האמינה שחובתה הקדושה ביותר היא להמשיך את השרשרת הזו.
במפגשים יהודיים גדולים אלה, יפה קרנה. היא תמיד הייתה במרכז, מנהלת את האירוע. חלק בלבוסטה (באידיש), חלק מורה, תמיד גדולה מהחיים.
כשהסתיימה כהונתו של אבי כראש העיר אחרי שהפסיד בבחירות לקונגרס, הוא שב לעבוד במשרד עורכי הדין המוצלח שלו, והחיים שבו למסלול שגרתי.
אמי, כעת עם שלושה ילדים, הייתה פעילה בבית הספר היהודי, הסיעה את אסתר הלוך ושוב לשיעורי בלט, המשיכה להתנדב באינספור דברים הקשורים לישראל – ארגון הדסה, אורט, קק”ל ואחרים – ונסעה עם אבי כל קיץ, כשהילדים נשלחו למחנה הקיץ הציוני “מסד”.
שווה לשתף סיפר אחד מאותה תקופה במחנה הקיץ. כשהייתי בן 9, פתחתי בשביתת רעב במחאה על משהו שאני כבר לא זוכר. לא באמת שבתתי רעב, אבל לכל דבר ועניין העמדתי פנים שכן. סירבתי לאכול בארוחות המאורגנות, ונישנשתי בהחבא כשאף אחד לא היה בסביבה.
ביום השלישי ל”שביתת הרעב”, מנהל המחנה קרא לי למשרדו ואיים להתקשר לאמי. דחפתי את הטלפון לעברו בהתרסה.
הוא התקשר אליה, הסביר לה את המצב, ואמר לה שהיא תצטרך לאסוף אותי מהמחנה אם לא אתחיל לאכול. כשהוא הקשיב לתגובתה של אמי, גבותיו התרוממו מעלה מעלה, עד שניתק את הטלפון.
“מה היא אמרה?” שאלתי.
היא אמרה שיש לה אותך 10 חודשים בשנה, לי יש אותך חודשיים, שאתה לא אידיוט, שאתה תאכל כשתהיה רעב ושלא להתקשר אליה שוב.
זה היה קלאסי יפה. היא הכירה את בנה, ואני הכרתי את אמי.
אחרי הכל, כמה שנים קודם לכן, איימתי לברוח מהבית. היא אמרה שהיא תעזור לי לארוז. והיא עשתה זאת.
היא לקחה את המזוודה שלי לדלת הכניסה ונופפה לי לשלום כשאני מתרחק בביישנות, מסתובב כל כמה דקות כדי לראות אם היא עוקבת אחריי. היא לא עקבה.
שעתיים לאחר מכן, קר, רעב ומובס לחלוטין, חמקתי חזרה לבית והתחבאתי בחדרי עד הבוקר. יפה 1, רון 0.
למעשה, כשזה הגיע לתחרויות של כוח רצון, מעולם לא הבקעתי נגד יפה. אף אחד לא עשה זאת, חוץ מבני זאב, פעם אחת. אבל זה סיפור ליום אחר.
ילדותי, כמו של אמי, הייתה אידיאלית. היה לי אבא נפלא ואמא יוצאת דופן, שתמיד הייתה שם בשבילי אבל מעולם לא פינקה אותי, הייתה המעריצה הכי גדולה שלי וגם המבקרת הכי חריפה שלי, ובוודאי המורה הכי גדולה שלי.
ואז, ב-5 באפריל 1984, שלושה שבועות לפני בר המצווה שלי, אבי נפטר מהתקף לב.
הסצנה שאני זוכר מאותו יום נורא היא של אמי נכנסת למטבח ואומרת לי ולאסתר, “אבא נפטר הבוקר”. זו הייתה הפעם היחידה בילדותי שראיתי את אמי בוכה.
מאותו רגע ואילך, אמי לא התמקדה בכאב שלה אלא בכאב שלנו. היא עטפה אותי בזרועותיה ואמרה שנעבור את זה. ועשינו זאת.
לעתים קרובות שואלים אותי איך התגברתי על אובדן אבי בגיל כה צעיר. התשובה פשוטה – אימי – שהיה לה את הכוח של 10 הורים, שלא לדבר על שניים. מורה לכל עניין, אולי השיעור הגדול ביותר שלה היה איך להתגבר על מצוקה.
בגיל 50, אימי החליטה לחזור ללימודים כדי לקבל תואר במנהל עסקים. למרות שלא הייתה זקוקה לכסף, היא עבדה בהכנת דוחות מס והפכה למעין מומחית בתחום. מאוחר יותר, היא ואחיה ג’ק החליטו להקים עסק משותף – הוא היה אחראי על הבנייה והיא על הניהול של נכסי מחסנים במיאמי. במשך שלושים שנה, השותפות שלהם הייתה הצלחה מסחרית עצומה.
אבל היא תמיד תיעדפה את המשפחה בראש – והמשפחה התחילה להתרחב.
בחתונה של דויד, הראשונה במשפחה, היא אמרה לכולם להפסיק לנאום ולתת לה 12 נכדים. זה בדיוק המספר שבו התברכה – והם כולם כאן היום כדי לכבד את סבתם.
היא הייתה אמא וסבתא יוצאת דופן, אך מעל לכל – מורה יוצאת דופן. אף על פי שזכתה פעם בתואר “מורת השנה”, היה אפשר בהחלט להעניק לה את התואר “מורת המאה”.
היא לא הייתה אדם סבלני, אבל כשזה הגיע להוראה – הסבלנות שלה נראתה אינסופית. כל נכדיה בילו שעות אינספור איתה סביב שולחן המטבח הלבן האייקוני ההוא. אני בטוח שהם לא תמיד העריכו את זה בזמן אמת – אבל אני מקווה שהם כן כיום.
שכן היא לא לימדה אותם רק מתמטיקה וקריאה, אלא חשוב מכך – ערכי מוסר שינחו אותם לאורך חייהם. ובתחום הזה – היא הייתה מאסטר אמיתית, והערכים שהעבירה להם הם המתנה הנצחית שהעניקה להם.
לפני שמונה שנים, בגיל 81, אימי עברה שבץ מוחי. הרופא שראה אותה זמן קצר לאחר מכן חשב שהיא בסדר – אישה בת 80 טיפוסית. אבל מי שהכיר אותה לפני השבץ ידע את האמת. אישה שמעולם לא נזקקה לעזרה – נזקקה כעת. אדם שהיה עצמאי לחלוטין – נאלץ כעת להסתמך על אחרים.
לפני חמש שנים, כשסיימתי את כהונתי כשגריר ישראל בארה”ב, חשבנו שיהיה נכון שאמא תחזור לישראל. שבעים שנה לאחר שיפה רוזנטל עזבה את ישראל – יפה דרמר עשתה עליה.
היא בילתה את שנותיה האחרונות בקרבה לשניים משלושת ילדיה ולתשעה משנים-עשר נכדיה. ראינו אותה לעיתים קרובות. אהבנו לשמוע את הבדיחות הפנטסטיות שלה. חגגנו יחד ארוחות שבת וחגים.
כשהבריאות שלה הידרדרה, שרנו יחד איתה וניסינו להעניק לה כמה שיותר שמחה בשנותיה האחרונות.
היום היא שבה למקום שבו התחיל סיפורה, בדיוק ביום שבו הכריזה ישראל על עצמאותה לפני 77 שנה.
וגם זה סמלי, כי ביהדות המספר 77 מייצג עז – כוח.
וביום העצמאות ה-77 של מדינת ישראל – האדם החזק ביותר שהכרתי מימיי, אשר גידלה את ילדיה לאהוב את העם היהודי ולתמוך במדינת ישראל – מובא היום למנוחת עולמים.
גבירותיי ורבותיי,
אפילו הסקירה הקצרה הזו של חיי אמי אינה מצליחה לתמצת באמת את האישה יוצאת הדופן שהיא הייתה.
מי שפגש בה זיהה מיד את אופייה הייחודי.
ומי שזכה להכיר אותה העריץ את האופי הזה.
ההערצה הזו נבעה מהרבה דברים – חוסר החומרנות המוחלט שלה, האירוח האדיב שלה, חוסר האנוכיות המדהים שלה, האנרגיה והדחף האגדי שלה – ועוד כל כך הרבה.
אבל מעל לכל אלה – מה שבאמת ייחד את אמי היה האותנטיות המוחלטת שלה.
היא הייתה אדם של יושרה נשגבת, אדם של אמת.
בסביבה מלאה באנשים שאומרים לנו מה שאנחנו רוצים לשמוע, ושבה רגשות סובייקטיביים נחשבים לאמת – אמא שלי בלטה כלפיד בוער בחושך.
היא מעולם לא אמרה דבר שלא האמינה בו. היא מעולם לא העמידה פנים שהיא משהו שהיא לא.
בעידן של זיוף – אמא שלי הייתה אמיתית לגמרי.
כשקיבלת ממנה מחמאה – דבר נדיר – היא באמת התכוונה לזה. ובגלל שידעת שהיא באמת התכוונה לזה – הערכת את זה פי כמה.
כשאישרה משהו שעשית – ידעת שקיבלת את ההכשר המוסרי הטוב ביותר בעולם.
היושרה שלה גם הביאה לכך שהיא לא דרשה מאחרים לעשות דברים שהיא לא הייתה מוכנה לעשות בעצמה.
אמא שלי חיה כפי שהטיפה – והטיפה כפי שהיא חיה.
עד יומה האחרון היא ציטטה פסוקים תנ”כיים שזכרה מילדותה. פרקי אבות היו הטקסט האהוב עליה – ושמענו אותה מצטטת ממנו אלפי פעמים:
“איזהו גיבור? הכובש את יצרו”
“איזהו עשיר? השמח בחלקו”
“איזהו חכם? הרואה את הנולד”
אבל היא לא רק ציטטה את הפסוקים האלה – היא חיה אותם.
דויד, אסתר ואני לא רק שמענו את אמא מחנכת אותנו להיות אדיבים לקשישים, לעזור לחלשים ולכבד כל אדם כאילו נברא בצלם אלוהים. ראינו אותה מסיעה קשישים לרופאים ועושה קניות עבורם, מלווה כסף למי שאין לו, ומתייחסת לכל אדם שהיא פוגשת בכבוד ובאנושיות.
המורדקופים, מר בלאט, הרב בינג, אילנה פרידמן, שארלוט רוז – אלו שמות שכמעט אף אחד כאן לא שמע עליהם. אבל עבורי ועבור אחיי, הם תזכורות למידותיה של אמנו, לאנשים שעזרה להם – אנשים שלא היה להם אדם בעולם מלבדה, או שלא בטחו באף אחד מלבדה.
המעשים שעשתה כדי לעזור לאנשים הללו ולעוד רבים כל כך, מהווים את “פרקי אמנו”, הספר שהיא כתבה באמצעות מעשיה לאורך חיים של חסד יוצא דופן.
זו הסיבה שהמורשת שלה איננה רק הילדים והנכדים שמתאבלים עליה היום. זו גם הדוגמה האישית שהיא הותירה לכולנו.
כשאנחנו הולכים בדרכה, כשאנחנו מאמצים את המורשת הזו – אנחנו לא רק מכבדים אותה. אנחנו מכבדים את עצמנו.
לסיום, אני רוצה לומר תודה.
ראשית, לאחותי אסתר על שטיפלה באמא במסירות אין קץ מאז השבץ לפני שמונה שנים, באדיבות ובסבלנות שקשה לדמיין, ושגרמו לאמא להיות כל כך גאה בבת שהיא גידלה.
שנית, לאשתי רודה – שהתייחסה לאמא שלי כאילו הייתה אמהּ שלה. יפה הייתה מבקרת קשוחה, אבל רודה כבשה את ליבה מיד, מה שרק מוכיח כמה היה ליפה חוש חד לאנשים.
שלישית, אני רוצה להודות לילדיי – על כל הפעמים שבהן ביקרו את סבתא שלהם, ביקורים שהיא תמיד העריכה. ובמיוחד ליהודה – שליבו החם הביא לאמא כל כך הרבה שמחה בשנותיה האחרונות.
ובעיקר, אני מבקש להודות לה’ יתברך.
אנחנו לא בוחרים את ההורים שלנו. הם נבחרים בשבילנו.
אז אני מודה לה’ שבירך אותי לגדול אצל אמא ומורה כל כך יוצאת דופן.
ינקתי השראה מאבי – אך חושלתי על ידי אימי.
במהלך השנים זכיתי לכהן בתפקידים בכירים ולשאת תארים יוקרתיים.
אבל הכבוד הגדול ביותר בחיי היה להיות הבן של יפה.
יהי רצון שאהיה תמיד ראוי לכך.
יהי זכרה ברוך לעד.
(בשער: השר רון דרמר לצד אימו יפה רוזנטל דרמר ז”ל על רקע המושבה הגרמנית בימים אלו, צילום מקור מדף הפייסבוק של השר)
