גדרה היום חדשות המושבה גדרה
גל קראוס, לוחם ביחידה מובחרת תושב גדרה, הצליח להציל 18 צעירים ממשתתפי מסיבת הטבע ברעים תוך גילויי גבורה, אך איבד בקיבוץ את חברו הטוב גיא שמחי ז”ל. סיפור גבורה על מלא
סיפורו של גל קראוס.
בימים האחרונים פשט גל קראוס, תושב שכונת נחלים בגדרה, את המדים לאחר חמישה חודשי לחימה אינטסיביים יחד עם חבריו ליחידה המובחרת איתה נלחם בכל גזרות הרצועה בחודשים האחרונים, החודשים האחרונים לשירותו הסדיר.
“אוהב אותך, אחי”
רק עם ההגעה הביתה מצא את המילים כדי לבטא את התחושות הנרגשות לחברו הקרוב, גיא שמחי ז”ל, חבר שאיתו ירד למסיבת הטבע הארורה, חבר שאיתו חילץ עשרות צעירים ממתחם המסיבה לקיבוץ הסמוך, חבר שלא חזר מהקרבות פנים אל פנים שהתפתחו בשעות הארוכות של המתקפה על קיבוץ רעים.
אני לא יודע מאיפה להתחיל, איך להסביר את התחושות, את המחשבות, את מה שעובר לי בגוף.
מסיבת טבע ראשונה…
כמה חפרתי לך שתבוא איתי למסיבה פה ומסיבה שם והגיע הרגע ובאת לרקוד איתי במסיבת הטבע הראשונה איזה טירוף היה, כמה כיף, חיוך מטורף על הפנים שלך ושלנו, רוקדים מחייכים ונהנים ביחד ברגעים האחרונים שלך בעולם אתה איתנו.
ב 6:31 הכל השתנה, המוזיקה נעצרה עוד לא הבנו מה קרה וישר החלטנו שמקפלים את הציוד ואמרת שנלך לקיבוץ (רעים) ונלך להדר ולאביב אספנו עשרות של אנשים מהמסיבה ואמרנו להם לבוא איתנו
והגענו בהתחלה לדירה של הדר ומשם הלכנו לדירה של אביב ושם זו הפעם האחרונה שראיתי אותך,
את הסיפור אני לא אמשיך פה כי מי שמכיר מכיר ומי שלא מכיר מוזמן לקפה.
אח שלי, גיאגו, פאקינג גיא שמחי כמו שאמרת, ״הכי חתיך בפער״, ״הכי חזק״, ״הכי חתיך״, ״יאללה תכין קפה קר אני מגיע״, כל בוקר בסופש פותחים ביחד עם מכנס בלי חולצה יחפים פשוט עוברים לבית ממול ופותחים את הבוקר ביחד וככה גם בצהריים וכמעט כל ערב בסוף היציאה או במוצאש וכל ערב מחדש קובעים מתי קמים מחר בבוקר לקפה הקבוע. רק אני ואתה ביחד יכולנו להגיע לסיטואציות כמו לשבת לקפה הקבוע בערב יום רביעי ברגילה של שנינו ולהחליט בשעה שבע וחצי בערב שעכשיו יורדים לאילת ואשכרה עושים את זה, או פשוט לקחת תיק לזרוק כמה דברים ולצאת לטיול הזה.
עברתי איתך חוויות וסיטואציות שאני לא אשכח כל החיים שלי, שגעונות ביחד, מסיבות ביחד, טיולים ביחד, שיחות ביחד, התלבטויות ביחד, גיבוש ביחד הכל ביחד.
“ואז הכל נעלם והפך לסיוט”
ואז הכל נעלם והפך לסיוט לכל החבורה שלנו וכמו שתמיד אמרת ״אני אמות עם דם של מחבלים בידיים״, ״אני אמות כגיבור״ והנה זה אשכרה קרה, לא חשבת פעמיים פשוט עבדת על אוטומט, וישבנו ודיברנו החברה על למה עשית את זה ומה עשית ברגעים האלה ופשוט הגעתי למסקנה עם עצמי שוואלה לא משנה מי היה שם באמת אף אחד לא היה משנה את ההחלטה שלך לצאת מהממד הזה.
חודשיים לפני המלחמה בערך לקחת לי את השרשרת עם הגלשן ואני חפרתי לך כל החודש האחרון עליה וסגרנו בסוף שבסוף הרגילה בקפה של מוצאש אתה מחזיר לי אותה ובאותה שבת קרה כל האירוע, השרשרת הגיעה לאמא שלך אורית אחרי שבהתחלה חשבתי שאתה קבור איתה וששמעתי על זה בהתחלה הייתי הכי שמח בעולם ואחרי שבוע שיצאתי להתרעננות מהמלחמה באתי לשתות קפה עם אמא שלך והיא הביאה לי אותה ונשבעתי לה שביום החתונה שלי אני אלבש את השרשרת הזו אז הנה אני מתחייב לך גם פה מול כולם שזה אחד מהזכרונות שלי איתך שילוו אותי למשך כל חיי.
גיא שמחי, אריה ישן אוהב אותך אחי ❤️
“אני אמות עם דם של מחבלים בידיים”. גל קראוס (מימין) עם גיא שמחי ז”ל (משמאל)
הרגע שבו נפסקה המוזיקה
גל אוהב לחגוג. כלוחם לקראת שחרור הספיק כבר לארגן מסיבות גדולות יחד עם חבריו ולכן לא היתה מבחינתו התלבטות ממושכת כאשר החליט, יחד עם 7 חברים מגדרה ומהיחידה שלו, להדרים ולהשתתף במסיבת הטבע הגדולה שהתקיימה בליל שבת ה 6/10 ברעים.
נפגשנו עם גל, יומיים לאחר מתקפת הפתע הרצחנית שפתחה את המלחמה, זמן קצר לפני שהוא השלים את ההתאוששות וחזר לחבריו ביחידה שנערכו לשלב הבא של המלחמה.
את הסיפור על היום שלא ישכח הוא מתחיל ברגע שבו נפסקה המוזיקה, את השמחה המתפרצת שהיתה משותפת לאלפי המשתתפים במסיבת הטבע הענקית קטעה כריזה מטלטלת ששינתה הכל.
“זה היה ב 06:32 בדיוק, המוזיקה נקטעה ובכריזה הודיעו שיש אזעקת אמת ושנתפנה מהמתחם.” הוא נזכר “לא היה לנו לאן לברוח בשניות הספורות עד לנפילת הרקטות, רצנו לכיוון העצים ושמענו הרבה מאוד פיצוצים ויירוטים.”
“בשלב הזה בכלל לא חשבנו על אפשרות של חדירה אבל כשהפיצוצים נמשכו היה מאוד ברור שצריכים להתפנות מהשטח שבו אין איך להתמגן. החלטנו, גיא שמחי ואני, שיוצאים לקיבוץ רעים, 2 דקות נסיעה ממתחם המסיבה, קיבוץ בו גדל גיא ובו הוא מכיר חברים.
לקראת היציאה ביקשה ממני מישהיא במסיבה שאקח גם אותה כי היא לא במצב שמאפשר נהיגה. נכנסתי לרכב שלה וחבר אחר נסע ברכב שלי. נסענו לרעים.”
היה לנו מזל גדול שלא נכנסו למיגונית
את הדרך החוצה ממתחם המסיבה הם עושים בשביל יציאה אחורי שאפשר להם את הגישה לציר הראשי, כביש 232, כאשר רוב החוגגים תקועים בפקק בכניסה הראשית למתחם.
בדרך הקצרה מאוד לקיבוץ הספיקו לעצור פעמיים כדי להמתמגן בצד הדרך מאזעקות צבע אדום נוספות. והגיעו לשער הקיבוץ שהיה נעול.
“כשהגענו לשער לא הצלחתי לתפוס אף אחד בטלפון וכבר החלטתי להסתובב ולחזור לציר הראשי שלידו היתה מיגונית שחשבתי שתהיה מקום טוב להסתתר בו. כמה שניות מאוחר יותר ענו לי ופתחו לי את השער הצהוב.
בדיעבד הרגע הזה היה מזל גדול כי בסוף האירוע כשיצאנו מהקיבוץ ראינו שצעירים נוספים שניסו לתפוס מחסה באותה מיגונית נטבחו בתוכה. אף אחד לא יצא משם חי.”
המיגוניות שעמדו בצומת הכניסה לקיבוץ רעים הם המיגוניות שבהן מצאו את מותם צעירים רבים כולל קים דמתי ז”ל, בת גדרה שגל הכיר היטב, ומהן נחטף עומר ונקרט, חבר נוסף של גל מגדרה ששהה במקום יחד עם קים ועדיין חטוף ברצועה.
מתפצלים לשתי דירות
לאחר שנכנסו לרעים הגיעו לאזור דירות הנוער אל מחוץ לדירותיהן של שני חיילים, ה. חבר מיחידתו של גל בחופשת שבת עם נשקו האישי בבית וא. חבר נוסף, לוחם ברגילה שנשקו הושאר בבסיס.
דירות הצעירים בקיבוץ הן דירות הממוקמות בשכונה הראשונה ביחס לשער הכניסה הראשי וכללו שורות של דירות חדר קטנות שבינהן משטחי דשא וזולות שארגנו הצעירים. חודשים אחרי המתקפה הדירות עומדות שוממות כאשר חלקן הרוסות כליל מקרבות המשוריונים שנערכו בתוך הקיבוץ וחלקן שרופות עד היסוד משריפות שהבעירו המחבלים בניסיון להכריח את הלכודים למלט עצמם החוצה. הדקות שלפני המתקפה על הקיבוץ היו הדקות האחרונות בהן צעירים נהנו במקום מהפסטורליה של הקיבוץ.
“עוד הספקנו לעשות סיגריה מחוץ לדירות למרות שכבר הגיעו אלינו סמסים וטלפונים עם התרעות על חדירת מחבלים לפני ששמענו את היריות.”
כאשר שמעו יריות שנשמעו קרובות מאוד הבינו שיש חדירה לקיבוץ והחליטו לפצל את עשרות הצעירים שהיו איתם, שני המארחים ועוד מעל 20 צעירים שנמלטו לקיבוץ מהמסיבה, לשתי הדירות המצוידות בממ”דים.
בשלב ראשון גל היה בדירה הראשונה יחד עם גיא וחברים נוספים. שני אחים שהיו בדירה רצו לעבור לדירה של אביב ובהתאמה גל, יחד עם שניים מחבריו ליוו אותם לדירה השניה. בדירה ראה גל שחבר נוסף מגדרה נמצא לבדו עם צעירות וצעירים נוספים מהמסיבה שעד אז כלל לא הכיר והחליט להישאר איתו. גיא שמחי ז”ל, יחד עם עוד חברים מגדרה וחברים נוספים חזרו לדירה הראשונה. שתי הקבוצות רצו לממ”דים של דירות הנוער. רק בדיעבד למדו הצעירים שדירות קטנות אלו היו מהראשונות שנתקפו בקיבוץ.
מרגע זה ולשעות רבות קדימה עד לחילוץ שהגיע רק בשעות הצהריים ניתק הקשר בין שתי הקבוצות. גל וא. שהיו ללא נשק נכנסו יחד עם כל הצעירים לממ”ד הקטן והחזיקו את ידית הדלת במצב סגור מבפנים.
כדור אחד דרך דלת הממ”ד
“צריך להבין,” מדגיש לנו גל, “18 אנשים בתוך ממ”ד שכל הגודל שברובו יש מיטה אחת ועוד קצת רהיטים. היה שם צפוף מאוד, חם מאוד ומחניק. 18 איש אחד על השני שעות על גבי שעות עם שני בקבוקי מים.”
“רוב החבר’ה לא היו שם ממש בתפקוד, הרגשתי שאני יכול לסמוך רק על עצמי, על א. ועל ל. החזקתי את הידית של דלת הממ”ד ושמענו את המחבלים בחוץ. הם ירו צרור יריות על דלת הדירה ופרצו את הדלת בבעיטה.
שמענו אותם דורכים נשקים ומנסים לפתח את הדלת. החזקתי את הידית בעוצמה יחד עם אחד מהאחים ואמרתי לעצמי שאין שום מצב שהידית הזו זזה אפילו לא מילימטר. חשבתי שאנחנו מוגנים. ממ”ד זה מרחב מוגן, כן?”
בשלב הזה לומדים הצעירים שדלת ממ”ד אינה חסינת כדורים כאשר כדור אחד של המחבלים חודר את הדלת ופוגע ברגלו של אחד הצעירים בתוך הממ”ד.
“הם ירו דרך הדלת. הכדור עבר סנטימטרים מעל הרגל שלי ונכנס לבחור שעמד צמוד אלי דרך הרגל ויצא בצד השני ופוגע בארונית שמאחוריו. לא יאומן איך הוא קיבל את זה בשקט בלי להוציא קול.
כשאני מבין שהדלת לא חסינה אני עובר להסתתר מאחורי הקיר ועדיין מחזיק את הדלת כאשר רק היד חשופה לירי דרך הדלת ועדיין מסמן לכולם שם לשמור על שקט מוחלט בתקווה שלא שמעו אותנו ולא ימשיכו לנסות לפתוח את הממ”ד”.
מסתבר שדלתות ממ”ד לא עוצרות כדור של קלאץ’ מטווח קצר. החור בדלת הממ”ד והידית שהחזיק גל לאורך השעות בהן היו נצורים בממ”ד
“אף אחד לא עונה לנו”
לאורך השעות הארוכות האלה ניסינו עשרות פעמים להתקשר למשטרה ולצבא ולהזעיק עזרה. אף אחד לא ענה לנו.
אחרי כמה שעות הצלחנו לדבר עם המשטרה וביקשנו שישלחו לנו עזרה רפואית כי בכל זאת יש איתנו פצוע ירי, אחרי כמעט שעה התקשר אלינו רופא אבל לא ממש יכל לעזור לנו דרך הטלפון והשיחה התנתקה.
מי שכן הצליח ליצור קשר עם גל בשעות שבהן היה נצור היה אביו אמיר, שרק בדיעבד הבין את הגודל הסכנה שבה היה שרוי בנו לאורך שעות המתקפה על השכונה בקיבוץ.
גל שמר את ההתכתבות עם אביו, התכתבות שערך בעזרת אחד החברים בממד שמקליד עבורו בעוד הוא מחזיק את ידית הדלת:
- גל: “שמחי בחדר השני עם נשק, אנחנו בחדר אחר וללא נשק כרגע.”
- אמיר: “תהיו בשקט ואל תזוזו.”
- גל: “רות”
אמיר מבקש מגל לעדכן בדיוק היכן נמצאים כל החברים שלו כדי לעדכן את שאר ההורים שעברו שעות קשות של לחץ בשעות הקשות.
אחרי שכוחות צה”ל כבר התקרבו אל חלון החדר הספיק גל לעדכן בהתכתבות שהוא שומע את כוחות צה”ל:
- אמיר: “תזהרו מדו”צ”
- גל: “ברור”
עוד הספיק גל להעביר מיקום בוואטסאפ לאביו כדי שיעביר לכוחות החילוץ את המידע בדיוק היכן הוא נמצא לפני שהתקשורת בינהם נקטעה וחודשה רק שעות ארוכות לאחר מכן.
“גמרנו את כל החמצן שהיה בחדר”
מרגע זה חלפו לא פחות מ4.5 שעות עד לחילוץ של הקבוצה מהממ”ד, שעות במהלכן המחבלים נכנסים ויוצאים שוב ושוב מהדירה ומנסים שוב ושוב לפתוח את הממ”ד כאשר הצעירים עוקבים אחרי המתרחש בדירה דרך החור בדלת שנוצר מהירי ולא עוזבים את ידית הממ”ד.
ל., שהוא גם חובש, אלתר לפצוע חוסם עורקים מחגורה וטלפון, וטפטפנו לו קצת מים. החשמל נפל די מהר והיינו בחשכה עם תאורת טלפונים בלבד.
ניסיתי לשמור את כולם בשקט מוחלט בתקווה שלא עלו עלינו אבל זה היה קשה. רוב החבר’ה, כמו שאומרים, היו על ‘דלקה’, מידי פעם בקבוק נופל על הרצפה ועושה רעש, ארון נטרק או סרטון נפתח בקולי קולות בטלפון של אחד מהם. קשה.
למזלנו חלון הממ”ד היה תקין והצלחנו לנעול אותו מבפנים, היינו למעשה שלושה חברים היחידים שמתפקדים ומנסים לשמור על חבורה גדולה וצפופה בשקט, לטפל בפצוע ירי וכמובן לשמור כל הזמן את הדלת נעולה בלי שעוזבים את הידית לשניה אחת.
בתוך הממ”ד, בלי מזגן, כאשר 18 אנשים נושמים את אותו האויר 5 שעות, איבדנו חמצן. הזעתי שם כמו שבחיים שלי לא הזעתי. בשלב מסוים א. אומר לי שהוא קרוב להתעלפות וגם אני מתחיל להרגיש מסוחרר ואנחנו פותחים את החלון לקחת אויר.
החילוץ
דרך החלון הפתוח חלקית שמעו בשלב מסוים את קולותיהם של חיילי סיירת מטכ”ל ושל היחידה הרב ממדית של צה”ל שהגיעו לחלץ את הנצורים ביישוב.
רק כששמענו עברית אמיתית הבנו שצה”ל סוף סוף הגיע. קראנו להם בצעקות כדי שידעו איפה אנחנו נמצאים לחילוץ.
מהרגע הזה חולפת עוד חצי שעה של קרב עד שהצליחו להגיע אלינו, חצי שעה הכי מפחידה כי בשלב הזה הבנו שהמחבלים יודעים בודאות שאנחנו בממ”ד כי צעקנו את הנשמה שלנו לחיילים.
הראשון שהגיע לחלון הממ”ד בו שהו גל וחבריו היה סא”ל אמיר, סגן מפקד היחידה הרב ממדית. הכוח בפיקודו חילץ את החבורה לנקודת איסוף במרפאה היישובית, עשרות מטרים מהשכונה המותקפת.
דבר ראשון אחרי החילוץ – מים. נתנו לפצוע לשתות וגם אני פרקתי איזה בקבוק מים, הייתי מיובש לחלוטין.
כשהחובש של היחידה מתחיל לטפל בפצוע אני מסביר לו על ההכשרה שלי כלוחם ביחידה, גיוס מרץ 21 ויש מחבלים מעבר לפינה. זה שכנע אותו להעביר אלי את הנשק האישי שלו.
“שמתי ווסט, קסדה טקטית ויצאתי למשימות”
בנקודת האיסוף היישובית שאותה מכנה גל ‘הכללית’ פגשו את החברים שהיו עם גיא בדירה הראשונה. הניצולים מהדירה הראשונה עדכנו אותם שגיא הרוג וכנראה שגם חברו שנותר חמוש מחוץ לממ”ד יחד איתו. הבשורה על גיא שמחי התבררה כנכונה אך הערכת החבורה על נפילתו של החבר הנוסף התבררה בחלוף מספר דקות כשגויה כאשר חבר אליהם ב’כללית’, אחרי שהצליח לברוח מחלון קטן בדירה כאשר נגמרה לו התחמושת והצליח בתושיתו לתפוס מסתור על גג הממ”ד בו שהו חבריו עד הגעת כוחות החילוץ.
“בשלב הזה אני חובר לווסט קרמי של קצין פצוע שטיפלו בו שם וקסדה טקטית בנוסף לנשק. ויצאתי למשימות”
מה הכוונה “יצאתי למשימות?” אנחנו שואלים אותו, מי שולח אותך למשימות?
אני. הייתי בקשר עם אמיר ועם כיתת הכוננות. ראיתי שני חבר’ה ממטכ”ל שקיבלו כדור ופינו אותם אחורה.
אמיר, הסא”ל במילואים, פונה אלי ואומר לי ‘קראוס, עוף לסטריפ הבא, המפקד של הרב ממדית נפצע’. ובעצם שולח אותי לאל”מ רועי לוי ז”ל שהיה פצוע ירי במקום.
הוא שכב שם על הגב עיניים פתוחות ומבט קפוא, שלושה חבר’ה לידו עומדים בשוק. תוך כדי ריצה לשם אני צועק להם שצריך לפנות אותו.
בדקתי לו דופק והיה לו דופק חלש מאוד, הרמנו אותו ולקחנו אותו ל’כללית’ כשאני צועק עליהם ‘יש לו ילדים, אין סיכוי שהוא מת פה עכשיו’.
ציוד קרב מלא וטישירט. גל קראוס מימין במהלך הקרב שהתפתח בקיבוץ אחרי החילוץ הממ”ד
אל”מ רועי לוי נפטר לו בידיים
למרות הפינוי המהיר של הקצין הבכיר, לוי נפטר מפצעיו דקות ספורות אחרי שהגיע לטיפול בנקודת הפינוי וגל מקבל מיד משימות אחרות מאמיר שהמשיך לפקד על האירוע.
“שלחו אותנו לש.ג האחורי כדי לנסות לפתוח אותו לכניסת רכבים. הש.ג. היה שבור כי המחבלים ירו עליו RPG.
היינו ארבעה, כולל החבר שניצל בקרב בו נפל גיא בדירה הראשונה ועוד שני לוחמים מהיחידה הרב ממדית. הגיע בנתיים רכב אחד עם שישה פצועים ויצאה סוואנה אחת עם פצועים לטיפול. הצלחנו לפתוח את הש.ג. בעזרת רכב של הרבש”צ של היישוב שהגיע עם רכב וכבל גרירה. ואז נכנסו הרכבים המשוריינים של מטכ”ל.”
בשלב מסוים מרגיש גל שטלפון רוטט לו בכיס, היה זה הטלפון הנייד של אל”מ רועי לוי שאליו התקשרה שוב ושוב אשתו, דקות לאחר שנפטר על שולחן המרפאה, בניסיון לדרוש בשלומו. גל העביר מיד את הטלפון לאחד מהלוחמים של היחידה הרב ממדית, יחידתו של אל”מ רועי ז”ל.
תשעה טנדרים מלאים במחבלים תקפו את הקיבוץ
המראות מהקיבוץ לא עוזבים את גל.
“תשעה טנדרים הגיעו לתקיפת הקיבוץ. שניים פרקו בש.ג. האחורי ועוד 7 פרקו בכניסה הראשית.
במרכז הקיבוץ הייתה מיגונית ציבורית. היו שם שמונה חברה, כולם נשחטו. לא רוצה לחשוב מה היה אם היינו בוחרים להתמגן במיגונית הציבורית שאי אפשר לנעול אותה ולא בממ”ד.”
“12 שעות של ירי ופיצוצים בלי הפסקה”
אל היישוב הגיעו לא רק כוחות חילוץ צה”ליים אלא גם שני חברים שירדו ליישוב כדי לחפש באופן עצמאי את קרוביהם.
בשלב מסוים מתריעים לנו שטנדר לבן דוהר בקיבוץ ואנחנו נערכים לכיוון המדובר במחשבה שמדובר בעוד טנדר של מחבלים שהצליח להכנס לקיבוץ.
מהטנדר פרקו שני צעירים כאשר את אחד מהם זיהיתי, זה היה חושן, הוא היה סמל שלי בניווטים במסלול והגיע עם עוד בחור שפגש בדרך כדי לחפש את אחותו שגם היתה במסיבה. נתתי לו חיבוק ענק למרות ששנינו זכרנו שהוא ‘התעלל בי’ במהלך הניווטים במסלול והתחלנו לפנות מהיישוב את כל הניצולים בנגלות לצומת אורים.
לאורך הדרך אנחנו רואים לא פחות מחמישה מוקדים בשמונה דקות נסיעה שבכל מוקד הרוגים. פה סוואנה עם מישהו מת בתוכה, פה רכבים מחוררים, צעירה עם הראש שמוט על ההגה, תמונות כמו מסרט אימה. חזרנו כמה פעמים כדי להוציא את כל החבר’ה שהיו ביישוב.
בסך הכל עברו עלי 12 שעות של ירי ופיצוצים בלי הפסקה, צרורות על הקיר שעל ידי. גם כשיצאנו מהיישוב עוד התנהלה לחימה עם מחבל אחד שהתבצר עדיין באחד המבנים אבל אף אחד מהמחבלים שנכנסו ליישוב לא יצא ממנו חי, כולם חוסלו בסופו של דבר.
בצומת אורים התמקמו כוחות גדולים של צבא ושם מצא גל גם לא מעט מחבריו לשירות.
“היו שם הרבה מאוד חיילים. ירד הערב, ואיתו גם הגיע מטח מאוד כבד של רקטות. ירדנו לתעלות בצידי הדרכים. לאחר המטח תפסתי טרמפ עם מישהו שיצא לאופקים.
באופקים חברנו לאבא שלי ועוד אבא שהגיעו לאסוף אותי ואת החברים מגדרה הביתה. כל הדרך לא דיברנו בכלל על מה שעבר עלינו לאורך היום, כל המחשבות היו איך מספרים למשפחה של גיא את הבשורות האיומות.”
אין דרך לתאר במילים את הדאגה שלנו בשעות מורטות העצבים האלה
“התעוררנו ב 06:30 כמו כולם עם האזעקות וידענו שגל במסיבה בדרום. זה היה מלחיץ, ועוד הרבה יותר מלחיץ כאשר שמענו על החשדות לחדירת מחבלים.” מספרים לנו הוריו של גל.
“נרגענו קצת כאשר גל סימס לנו שהוא על רכב בדרך למקום בטוח, רק שלא ידענו עד כמה לא בטוח המקום הזה יכול להיות.”
לאורך השעות מורטות העצבים כאשר גל וחבריו נצורים בממ”ד וממתינים לחילוץ מצליח גל לשלוח מיקום מדויק לאביו בטלפון ואביו מצליח בתושיה להעביר את המיקומים לשב”כ ששם מבהירים לו שאין דרך להגיע לגל אלא כחלק ממבצע החילוץ הכולל שהחל להתגלגל לכלל היישובים הכבושים ובינהם לרעים.
“אין דרך לתאר במילים את הדאגה שבה נמצאנו לאורך השעות הארוכות האלה ועד כמה אנחנו גאים בבן שלנו שהיה לא פחות מגיבור כאשר הוא מציל יותר מ-18 איש בקור רוח שלו. פשוט גיבור.
לאורך כל הבוקר היינו יחד עם משפחת שמחי שהם שכנים שלנו ושגם הבן שלהם, גיא, גיבור בפני עצמו, גיבור שלא חזר. אין לנו מילים לתאר את עומק הצער מנפילתו של גיא.
גל וגיא היו חברים קרובים מאוד, שכנים קרובים, ממש כמו תאומים שכל היום ביחד. אין דרך לתאר כמה גל ואנחנו כואבים את האבידה של גיא היקר.”
נתניהו התעניין מקרוב בסיפורו של גל קראוס
כשבועיים לאחר יום הקרבות ברעים הגיע ראש הממשלה נתניהו לשוחח עם הלוחמים הנערכים ביחידתו של גל לקראת שלב התמרון ברצועה, תמרון שבו לקחו גל וחבריו ליחידה חלקים משמעותיים במספר מוקדים ברצועת עזה במשימות שונות.
מפקד היחידה בחר לאפשר לגל וה. שניהם לוחמים ביחידה המובחרת שתחת פיקודו לספר ממקור ראשון על יום הקרבות ברעים.
“עשינו את מה שלמדו אותנו לעשות.” הלוחמים שהצילו את חבריהם ברעים והתייצבו מיד לאחר מכן ליחידה להמשך המלחמה בשיחה עם ראש הממשלה בשטחי ההערכות
חמישה חודשים קשוחים ברצועת עזה
חמישה חודשים ארוכים וקשוחים עברו על גל לצד חבריו ליחידה המובחרת בה שירת עד לימים האחרונים לפני שיצאו מהרצועה והעבירו את האחריות על המשך ביצוע המשימות במלחמה הנמשכת גם בימים אלו ליחידות אחרות.
לאורך החודשים הארוכים התמודד גל עם אתגרים ורגעים קשים אך אחד מרגעי השבירה היו דווקא קשורים לחדשות מהבית כאשר חודשיים לתוך הלחימה התבשר כי חברו הטוב ליאב אלוש ז”ל, לוחם ביחידת דובדבן ומי שנחשב ללוחם הטוב ביותר בחבורה, נהרג בקרבות בדרום הרצועה, 300-400 מטרים בלבד מהמיקום בו היה גל בעצמו בזמן האירוע הקטלני.
מחברו הטוב נאלץ להיפרד אישית בחלוף ימים ארוכים מההלוייה אליה לא הגיע בשל התמשכות הלחימה של יחידתו ברצועה.
היינו ביחד מאז הגן והוא נהרג מאות מטרים ממני. גל קראוס וליאב אלוש ז”ל, יום לפני שנכנסו, כל אחד עם יחידתו, ללחימה ברצועת עזה
“את היום הזה לא אשכח בחיים”
“זו הייתה זוועה. תחושת חוסר האונים שלנו, בלי נשק ובלי סיוע מבחוץ לאורך שעות ארוכות היתה קשה מאוד.
תראה כמה סמלי זה שכל הזוועה הזו קרתה לנו ברעים. רק בזכות הרעות שהיתה ביננו, כולל רעות לוחמים של חיילים שנפגשו לראשונה דרך חלון של ממ”ד, הצילה אותנו ובזכותה אני יושב איתך היום לספר את הסיפור הזה.
אני שמח מאוד שהצלחתי בסופו של דבר לסייע לחברים שלי, שחלקם בכלל לא הכרתי עד השבוע אבל יהיו איתי לנצח, לצאת בחיים מהתופת הזו.
אני מקבל עד היום הודעות מאנשים שהיו איתי בממ”ד ואפילו פתחנו קבוצת וואטסאפ משותפת שרק דרכה הבנתי שהיינו שם לא פחות מ 18 איש. הרבה מהחבר’ה אומרים שהם איתנו הרבה בזכות מה שאני והחברים שלי עשינו שם ברגעים הבלתי נתפסים האלה.
את היום הזה בוודאי שאף אחד מאיתנו לא ישכח. לא את מה שעברנו שם ולא ואת החברים הטובים שהשארנו ברעים.”
בזכותך אני חיה. מעט מהודעות התודה שקיבל גל לאחר שהצליח להציל את כל 18 הצעירים בממ”ד
גל קראוס (בכובע מצחיה), בתוך החדר השרוף עד היסוד בו שהו חבריו ומחוצה לו מצא גיא שמחי ז”ל את מותו. אפריל 2024
זוכרים כל שניה ושניה ביום הארור. גל קראוס וחברי כיתת הכוננות של הקיבוץ שנלחמו יחד איתו בקרבות השבעה באוקטובר
(בשער: קראוס בסיור בקיבוץ רעים, בסמוך לדירה בה נלחם גיא שמחי ז”ל במחבלים. אפריל 24)
