“אל תסיטו את המבט”

עומר ונקרט בקריאה חריגה על במת כיכר החטופים. “אל תסיטו את המבט, תראו אותנו”

עומר ונקרט, אשר שוחרר לפני כחודש וחצי משבי חמאס לאחר 505 ימים, דיבר לראשונה בפני המפגינים בכיכר החטופים וקרא להשיב את 59 החטופים שעדיין בשבי.

ונקרט פנה בפניה ישירה לראש הממשלה וביקש להשתתף בפגישת הקבינט, ולספר על מה שעבר: “אל תסיטו את המבט, תראו אותנו”.

“רק חצי ממני עומד פה”

ונקרט, אשר עלה על הבמה בלווית בני משפחתו:

“אני כאן, נרגש וזועק – השיבו את אחיי מהשבי. אבל אני לא באמת כאן, רק חצי ממני עומד פה. חלק ממני עדיין שבוי במנהרה, וגם אתם לא באמת כאן – כי חלק מכולנו שבוי בעזה.

השיקום האמיתי שלי יהיה שאחיי האהובים גיא ואביה יעלו על מסוק חיל האוויר, יפסעו אל החדר בו מחכים להם קרוביהם והם יהיו שוב בבית בישראל.

ונקרט תיאר את תחילת הסיוט שלו כאשר ניסה למצוא מחסה יחד עם חברתו איתה נמלט משטח המסיבה:

“וביניהם חברתי הטובה, קרן השמש שלי שהפכה למלאך השומר שלי – קים דמתי.”

“כמעט איבדתי את שפיותי”

עומר לא חסך בפרטים בתיאור את החודשים הקשים בשבי:

“הוחזקתי בתנאים קיצוניים במנהרה צרה כשלידי בור הצרכים. במשך 505 ימים הורעבתי, הושפלתי, הוכיתי. מתוכם הייתי 197 ימים לבדי כמעט איבדתי את שפיותי”.

“ראש הממשלה, זה עליך להשיב אותם. זה רק עליך להחזיר אותם הביתה. תזכור שאלה האחים שלי, אלה האחים שלנו וזה עליך רק עליך שהם יהיו בבית. אנחנו ניצבים כאן הערב, תחת שמי הארץ הזאת, כקול לזעקה שאין לה קול. כקול לאחים שלי שעדיין מורעבים, מוכים, מושפלים וסובלים. המילה חירות נשמעת גדולה, נשגבת, אך היא גם פשוטה: להיות עם המשפחה”.

“קורא לחברי הקבינט להזמין אותי לישיבת הקבינט”

“אני קורא מכאן לחברי הקבינט ולראש הממשלה להזמין אותי לישיבת הקבינט הבאה ולהסתכל בעיניים לעדות שלי. אני קורא לכם – אל תסיטו את המבט. תהיו אמיצים והזמינו אותי לספר לכם מקרוב מה עוברים בשניות אלה ממש אחיי השבויים. למשפחות היקרות – אתם לא לבד. הלב של עם שלם אתכם. ואנחנו נמשיך לצעוד, לצעוק, ולזעוק – עד שהלב יתמלא שוב באור של חירות. של בית. של שיבה. של תקווה”.

“אתם בעמידתכם פה בכיכר בכל שבת, אימהות אמיצות חולקות את קהילת 101, עם ישראל המפגין – אתם התקווה לאחינו במנהרות החמאס, אתם המושג האנושי לחרות. המשיכו להפגין ולדרוש- אתם האור ואתם התקווה. אנחנו כאן הערב להזכיר ולזעוק: חירות – היא צו השעה. היא הערך הכי בסיסי של מדינה שנולדה מתוך כיסופי חופש”.

“לא נוותר. אתם חוזרים”

את נאומו חתם ונקרט בפניה לשני חבריו שנותרו מאחור, גיא גלבוע דלאל ואביתר דוד:

“תהיו חזקים בשבילכם ובשבילי. אני מבטיח לכם ולכל החטופים – לא נוותר. אתם חוזרים, אתם חוזרים, אתם חוזרים. במוצאי השבת שוב ייצאו אלפים להפגנות בדרישה לעסקה מיידית שתציל את החטופים שעדיין חיים, ותשיב לקבורה ראויה את החללים”.

חזר הביתה אבל חצי ממנו נותר מאחור. עומר ביום שובו לגדרה